ידידה שלי שוכבת עכשיו בבית חולים, מכונית דרסה אותה.
היא בחיים שבר באגן ובשוק הרגל, השוק דורש ניתוח, אבל היא
תחייה.
עד אתמול ישבתי בבית בערב ראיתי סרט פתאום אני מקבל טלפון
מבקשים ממני להסיע לבית החולים כי היא נדרסה, אין פרטים אין
כלום לא יודעים שום דבר.
אני טס מתלבש לוקח רשיון ואחרי שתי דקות אני באוטו אוסף
אנשים.
מגיעים לבית החולים, רצים לחדר מיון, כל המחשבות מפוזרות בראש
ואין שום סדר.
מבררים שהיא אם שברים נפגע ממכונית אולי יהיה צורך בניתוח.
חבר שלה מגיעה כמה דקות אחריו מגיעים ההורים.
אני יושב שם אם כולם כמה אנשים בפאניקה וכמה אנשים בכלל לא
מחוברים למציאות עדיין לא קולטים שזה קורה, הם בהכחשה.
ואני?
אני יושב שם לא אומר מילה לא יודע מה להגיד, אני?
לי תמיד יש מה להגיד אני אף פעם לא שותק.
ועכשיו אני חסר מילים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה שאני הכי
רגוע שם.
למה?! אני קולט מה קורה אני לא בהכחשה אני מרגיש רע, אני מצטער
שזה קרה אבל איך שהוא אני לא בפאניקה, אני רגוע, אני לא מודאג
כל כך כמו שחשבתי שאני אהיה.
אני מרגיש אשם, אני מרגיש מניאק, אני מרגיש שאני חרא של בן
אדם.
כאלו זה לא מזיז לי!!!
למה בסרטים שבהם מישהו נפגע בתאונה כולם בפאניקה, הם מרגשים
נורא הם הרבה יותר אנושיים מאתנו, למה זה?
וכשזה קורה באמת אנחנו מרגישים ריקים? כאילו שאין לנו את
היכולת הרגשית לחוות את הרגשות האלו?
והחלק הנוראה הוא שאנחנו מרגישים אשמים, אנחנו חווים רגשות אשם
שאנחנו בעלי לב של אבן וחסרי רגשות.
ואז הבנתי שככה זה בחיים לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד אם
החיים.
חלקנו נכנסים לפאניקה, חלקנו רגועים, וחלקנו פשוט לא יודעם מה
להרגיש כי הם הדחיקו את הרגשות האלו עמוק מדי.
כי אחרי הכל אנחנו סך הכל בני אדם, לא פחות ולא יותר.