קרע סגול פער את פיו. הוא בלס לתוכו הכול.
לא נשאר דבר. לא, דבר לא נשאר יותר. זאת משום שבצבע הענבים
שלו, צבע האוכמניות, צבעו של חד הקרן, צבעה של הפלסטלינה בידו
של אלוהים, הצבע הזה נמאס עליו.
הוא השתעמם בכלל, באופן כללי.
שעתיים הוא ישב ושיחק בפלסטלינה. עד כמה אפשר להתפרע עם
הדמיון. אפילו ילד בן 5 מופרע ויצירתי כמוהו לא היה מסוגל לשחק
כל כך הרבה זמן בחיילי פלסטלינה.
הוא בנה סוסים, פרות, ציפורים, מטוסים, מכוניות, ג'ירפות
ודינוזאורים. וכשהוציא מהשקית גליל פלסטלינה סגול לא נגוע
עדיין, שכח מדמיונו המופרע וקרע אותה לחתיכות.
פיה של המפלצת גרס את גדוד הצרפתים ואת גדוד האנגלים ואת גדוד
האינדיאנים והסינים הצהובים, גם הם נמעכו כמחוסרי עמוד שידרה.
כאילו לא הם ניצחו את הרוסים האדומים בכל הקרבות. סוסים כתומים
חלקים על פני חורמה צבעונית.
הרוסים שלחו לוחם, שלחו נציג לדבר עם המפלצת. מדען שיודע לדבר
בשפתה ע"י מכשירים שהמציא.
המפלצת בלעה גם אותו באכזריות.
אבל איזו צבעוניות. הכול הפך אחרי כל הבלגן לכדור פלסטלינה ענק
וצבעוני שנשאר מעוך על הרצפה עם עקב נעלו של אלוהים עליו.
כך נגמרו להן מלחמות, כך נגמרו המתחים, אף אחד לא זקוק יותר
למשא ומתן. רגע של שעמום והמשחק נגמר.