את זוכרת את הלילה ההוא שישבנו על המצפה? כולם כבר ישנו ולא
הצלחתי להרדם ואת התעוררת ואמרת שאת צריכה אוויר. דיברנו כל
הלילה וצחקנו בלי סוף. העיניים הצוחקות שלך דמעו כשכבר לא
הצלחת לנשום. כאשר אנחנו מדברות על נושאים יותר רציניים
העיניים שלך מתמקדות ואת נותנת תחושה שאת הכי קשובה בעולם ושכל
מה שקיים עכשיו זו השיחה הזו. אז בלילה ההוא נהיינו החברות הכי
טובות.

לפנות בוקר רונן התעורר ראשון והסתכל עלינו בעיניים פעורות
וקורי שינה מתוחים היטב ושאל ממתי אנחנו חברות כל כך טובות.
שתינו צחקנו וענינו ביחד: "מהלילה". הוא צילם אותנו מחויכות אל
מול הזריחה. את יודעת, הצילום הזה עדיין שמור אצלי. מאז לא
נפרדנו.

קיטרנו בי חד על הבוס בעבודה, כל אחת תקועה בשלה,על תיאום מס
הכנסה, על גובה שכר הדירה, ועל הבעל בית שאף פעם לא מרוצה
מכלום. החלטנו לחפש עבודה חדשה לשתינו ביחד ומצאנו משרד שקבל
להפתעתנו את שתינו. מצאנו דירה דירה עם בעל בית נחמד וצבענו
יחד את הקירות.

ביום ההולדת שלי קבלתי מאבא שלי מתנה. רכב יד שניה. יצאנו
לבלות בערבים כי ידענו שבבוקר יש איך להגיע מהר לעבודה, אין
יותר אוטובוסים. ככה זה נמשך שנה וחצי. כשמצאת את אלון הייתי
מאושרת איתך, וכשהוא ביקש ממך להיות שלו לתמיד מתחת למים בים
עם שנורקל, בכיתי איתך מהתרגשות.
הלכנו לראות שמלות ובכל אחת מהן את נראית נסיכה. בסוף מצאת את
המועדפת עליך ונראית מלכה. קיבלת חופש מהעבודה והתקשרת
מהאוטובוס להגיד כמה זה מוזר שוב להיות בו, להיות בלי רכב.
נסעת לפגוש את אלון ולחפש דירה. הזמנות כבר היו, ועליהן היה
כתוב באותיות יפות "ליהי ואלון", בצבע כחלחל, כמו שאת אוהבת.

לחתונה שלך את לא הגעת, והחלומות התנפצו עם פיצוץ הזגוגיות של
האוטובוס. אני כותבת לך עכשיו, ארבע שנים אחרי, ליל כלולותיי,
ומקווה שאת מבינה אותי, ומצליחה לשמוח איתי. אני רוצה לספר לך
על האהבה שלי.
זה התחיל בכאב עצום, בבכי של אבדן וחוסר השלמה.
זה המשיך במבוכה, ברגשות אשם ובשיחות אין סופיות עם השמיים.
זה מסתיים באהבה גדולה, גם כלפייך, ובהבנה שאני ממשיכה לחיות,
ובאותיות גדולות בצבע ירקרק שעליהן כתוב "גלי ואלון".

הצילום המשותף מאותה זריחה נשאר איתי כל הזמן. אלון ואני נבוא
לבקר אותך עוד לפני החופה, וליהי, את עדיין החברה הכי טובה.