יום ההכתרה של הקיסר הסיני הגדול, ג'יאן לין, היה יום יפה
במיוחד. כל תושבי הבירה התקבצו ברחבה שלפני הארמון. השמש זרחה
באור חלק ובהיר. האוויר היה מתוק וצלול וציוציהן של אלפי
ציפורים התערבו בקולות ההמון העליז.
מכל קצווי הממלכה הגיעו משלחות של מכובדים לקבל עליהם את
הקיסר החדש. כולן הביאו מתנות יפיפיות מעשה ידי אומן, מעוטרות
בשנהבים בכסף ובזהב.
נזירים מכל הדתות בממלכה עלו לברך את גורלו של הקיסר החדש. כל
מסדר ומסדר התפלל למרום שבזכות אלוהיו שלו עתידו של הקיסר
ירווה בבריאות, עושר וחוכמה. אולם אף אחד מהמברכים לא שכח את
ההווה הגשמי, כולם הביאו מנחות יקרות שיצביעו על כוחם וגדולתם
בעיני המאמינים. הנזירים ממסדר הגלימות הצהובות הביאו ציורי
מנדלה מרהיבים שלא נראו כמותם על פני האדמה, עובדי הירח הביאו
צלחות ענק מכסף טהור ואלפי יהלומים נוצצים ככוכבים. אפילו
המודטים היחפים, הגרים במערות שבהרי הדרום, הביאו שטיחי משי
נפלאים למראה ששנות האריגה הארוכות שהושקעו בכל אחד מהם עורר
התפעלות כללית בכל אנשי החצר.
אחרון המברכים, היגיע אנג'ואן, נזיר זן ישיש, לבן שיער וארוך
זקן. אגדות רבות סיפרו שאנג'ואן שהוא האיש הזקן ביותר שחי היום
על פני האדמה. סיפרו שקיסרים רבים בירך ביום הכתרתם ועוד רבים
יותר מאלו הספיד בלכתם. אך על אף הסיפורים הרבים, שערו הלבן
ועורו המקומט היו תנועותיו גמישות והליכתו מהירה כשל עלם בן
עשרים.
כשהגיע אנג'ואן אל הקיסר, קד לפניו קלות, ברכו לשלום בקצרה
והוציא מגלימתו המשומשת שתי טבעות פח פשוטות.
"הטבעות האלו טבעות רגילות הנה" אמר אנג'ואן בקול רך ומתנגן.
"אם תשכיל ותדע לנווט את דרכיך בדרך האמצעית כי אז כל אשר תוכל
להעביר את ראשיתו בטבעת האחת ואת סופו בטבעת האחרת יינתן לך
למשמרת לתקופת מלכותך" .
אנג'ואן פנה לאחוריו, קד קידה עוד יותר קטנה ממקודם ועזב מיד
את המקום מבלי לחכות אפילו למנוד הראש הפורמלי שבו נהגו
הקיסרים להודיע למבקשי פניהם שזמנם עבר.
ראש הטקס עמד בצד נבוך, מעולם לא נשמע בזיון כזה, לתת לקיסר
מתנה כזאת פשוטה: זוג טבעות שאפילו קבצן ברחוב לא היה מספק
בהן. הרי טבעות כאלו ניתן לקנות בכל חנות סדקית בפחות מחצי
יואן. לו לפחות הנזיר היה מברך את הקיסר בברכה מובנת יותר
ומגיש לו טבעות זהב, אולי אז היה אפשר לקבל את מוזרויותיו. אין
זאת כי הנזיר הזקן קצת התחרפן ופשוט החליט לצחוק על הקיסר
הגדול בקיסרי סין, הקיסר החדש ג'יאן לין.
ראש הטקס לא רצה להשבית את השמחה. הוא לא אמר שום דבר לקיסר
אבל הוא ניגש בשקט לראש המשמר וביקש לתפוס מייד את הנזיר
אנג'ואן ולהביא אותו למחרת למשפט על ביזוי המלכות וכבוד הקיסר.
חיילי המשמר יצאו בעקבות הנזיר דקות אחדות אחרי שאנג'ואן עזב
את הארמון. הם הציבו מחסומים בכל הדרכים היוצאות מעיר הבירה
אבל לא נמצאו עקבות לנזיר המסתורי. שר הארמון שלח שליחים לכל
עיר ומחוז בתקווה שמשהוא ימצא ויתפוס את הנזיר הישיש אבל אף
אחד מהם לא עלה על עקבותיו של הנזיר החמקמק.
מידי פעם היה אנג'ואן מופיע כאילו משום מקום ומתפלל עם קהל
מאמינים במנזר מרוחק. לפעמים היה מופיע לפתע ומלמד שיעור או
שנים את תלמידי בית הספר היסודי של איזה כפר נידח שלא מופיע
בשום מפה רשמית. אך תמיד עד שהיו מגעים לשם גדודי הפרשים ששלח
הווזיר מעיר המחוז הוא היה נעלם ללא עקבות ביערות הבמבוק
הסבוכים.
לבסוף, לאחר חודשים ארוכים נתפס אנג'ואן בשביל צדדי ונידח
העולה בהרים אל העיר הקדושה בקאן-ג'נואן אשר בחבל סנצ'ואן.
אנג'ואן הובל כבול באזיקים אל עיר הבירה וללא שום שהיות הובל
מייד למשפט לפני הקיסר.
הקיסר הופתע מאוד לראות את הנזיר הקשיש כבול בידיו וברגליו.
"למה אתם מביאים לי אותו כך?" שאל הקיסר בקול מופתע.
"הנזיר הטיפש הזה ניסה לבזות אותך" אמר ראש המשמר בקול עבה
ומחוספס. שר האוצר המשיך אחריו בקול מונוטוני: "מיום הכתרתך כל
הבאים אליך הביאו מתנות יפות ויקרות, מתנות שרואים שהושקעו בהם
הרבה כסף, זמן ואהבה. ואילו זה בא אליך ובידיו שתי חתיכות פח
שנקנו בשוק בפרוטה. אם ייוודע הקלון והבושה שהביא הזקן הזה על
הקיסר יצחקו עליך ועל שושלתך כל נתיני הממלכה. ולכן, עם על
המלך טוב יבנה עץ גבוה חמישים אמה ומחר עם שחר נתלה את הנזיר
החוצפן על העץ"
"מה פתאום?" צחק הקיסר בקול, הרי אנג'ואן הביא לי את המתנה
היקרה מכולם. כי כל דבר אשר קיים בעולם הולדתו בזרע קטן וסופו
יצטמצם לגרגיר אבק. כל דבר אשר נראה לעין מתחיל באיושה כל כך
קטנה שבקלות תוכל לעבור בטבעת פח פשוטה. אך גם הסלע הענק והקשה
ביותר ישחק לבסוף לגרגר קטן של חול. מאז שראיתי את אנג'ואן
בפעם האחרונה אני יושב שעות מול הרוח, מנסה לאתר את אותם
הזרעונים הקטנים אשר יוכלו לגדול ולהתפתח לדברים מועילים. זה
כל כך קשה לי למצוא בכל אחד מהם את ניצוץ ההתחלה, לתת לו את
המצע המתאים עד שיגיע לתהילה. אבל יותר קשה ומסובך להבין שכל
דבר שיש לי מתפרק לאיטו ונשחק. כל ערב לפני השינה אני מביט
בטבעות שקיבלתי מהנזיר ומבין שכל דבר שיש לי כאן בממלכה עלי
לאפשר לו לצמוח דרך טבעת הלידה ולשחרר אותו לשלום דרך טבעת
הפרידה. שחררו נא מיד את הנזיר הנפלא מתוך האזיקים. הרי אני
מבקש ממנו שיעזור לי ויהיה ראש לשרים.
"הקשיבו כולכם לשיעור שלימד אותי הנזיר אנג'ואן" אמר הקיסר
בקול רם ותקיף
כל רגע ורגע היינו לידה ומוות שבאים יחדיו. כל הזדמנות שנפתחת
הנה לידה מחודשת. כי אנו שמחים על התינוק הנולד בגלל שאנו
שמחים על הפוטנציאל שאנו רואים בו, אנחנו לא שמחים בגלל מה
שכעת אנחנו רואים אלא אנו שמחים על החלום ועל התקוות שכל מה
שהתינוק הזה יוכל אולי לעשות. לעומת זאת אנו מתאבלים על המת
מפני כל הדברים שלעולם לא נוכל יותר לעשות אתו. אנו מתאבלים כי
אין כבר דרך חזרה, ומה שלא קרה עד עכשיו בינינו אבוד, הדלת
נסגרה. אך שמעו נא ידידי, לכל מקום שאליו נגיע, מקום שבו תפתח
לנו דרך שלא הכרנו קודם היינו "לידה מחדש" אך לעומת זאת כל
בחירה שעשינו, בחירה שסגרה לנו אופציות אחרות הנה מוות וחידלון
של אותו חלק שבנו שיכל ללכת לשם.
ותאמינו לי אנשי החצר והשרים, שלפעמים מספיקות צמד טבעות
פשוטות של פח כדי להסתכל היטב על כל הדברים. הדרך שלמדתי
מהנזיר אנג'ואן כיצד להישאר צעירים לאורך זמן זה פשוט לנתב את
החיים שלנו ואת חיי הממלכה כך שתמיד ייווצרו לנו יותר אפשרויות
מאשר מקומות שבהם אנחנו סוגרים לעצמנו דלתות. |
