הערה: פירוש המילה הראשונה remember me ולא my memory.
"זיכרוני!" התעוררתי בצעקה. זכרתי במעומעם את אותו חלום
שחלמתי. כל שזכרתי היה שמים אדומים ודשא ירוק. והיה עוד משהו,
אני לא זוכר מה, אבל אני זוכר שפחדתי. קמתי במהירות מהמיטה
והבטתי סביבי. לידי הייתה מיטה ולידה שידה. על השידה הייתה
מנורת לילה, וספר שהתחלתי לקרוא אתמול. "כבשן הנשמה", זה היה
הספר. הוא סיפר את סיפורו של רייסטלין, ילד חלש ולא אהוב,
שהגיע לגדולה כמכשף החזק העולם, ובצורה מסוימת אף האל החזק
מכולם. הסתובבתי קצת ימינה וראיתי את טלוויזיה. זה הזכיר לי את
התכנית שראיתי אתמול. תוכנית תיעודית על קורט קוביין, ג'ים
מוריסון וג'ימי הנדריקס. את כולם הערצתי. הם היו הכי טובים,
והם השפיעו על אנשים. מולי היה פוסטר של ביל גייטס, אדם נוסף
שהישגיו מוערצים על ידי. לאחר סריקה מהירה גיליתי שאני בדירה
קטנה ולא מוכרת.
כשחשבתי על זה, מי אני? איך הגעתי הנה? ולמה כל זה קרה? מה
בכלל קרה? לא יכלתי לזכור כלום, והייתי מאוד מבולבל. משהו
במעמקי מוחי צעק אלי שהחלום שהיה לי היה קשור בכך, ולכן
התיישבתי וניסיתי להיזכר בו. אני זוכר במעומם את השמים
האדומים, הדשא הירוק ועוד משהו. אחרי רבע שעה של הרהורים זה
התחיל לחזור אלי. השמים והדשא היו רק סופו של החלום. הוא היה
ארוך ומסובך בהרבה. איכשהו החלום קשור בחוסר הזיכרון שלי, אבל
איך?
לאט לאט התחילו לחזור אלי עוד חלקים מהחיים שלי, בעיקר בעקבות
דברים שראיתי בדירה, שלאחר חצי שעה התגלתה כשלי. משהו פה לא
בסדר. אלו החיים שלי, למה אני זוכר רק חלקים מהם? עשרות סימני
שאלה עלו במוחי הקודח, המחפש אחר תשובות. נזכרתי בשמי, דני
אורסטושיין. אני בחור בן .23 למדתי מחשבים ופיזיקה בתיכון,
בדיוק כמו כל החברים שלי. מה אני יכול להגיד על החיים שלי? הם
משעממים. אני לא מצליח בצורה יוצאת דופן בעבודה שלי, למרות
שכולם חזו שאני אצליח. תמיד הייתי זה שהיה אמור להצליח, זה עם
הקריירה. תמיד. והנה החיים אכזבו אותי. גם מבחינה חברתית לא
השתלבתי. אני בן אדם מאוד פתוח במצבים מסוימים. כאשר אני מרגיש
בטוח בעצמי מספיק אני נוטה לדבר על כל מה שעולה לי בראש, ולרוב
יותר ממה שאנשים היו רוצים לשמוע. לעומת זאת אם אינני בטוח
בעצמי, אני בן אדם שקט מאוד וסגור. זה לא שילוב שמושך אנשים.
מבחינת מראה, היו כאלה שהחמיאו לי, אבל הרוב הכולל לא מסכים,
כיוון שהמראה שלי יוצא דופן. הלבוש שלי לרוב שחור, וגם אם לא
הוא לא בסגנון אופנתי. שיער ארוך וגלי, בצבע חום בהיר. אף פעם
לא אהבתי את איך שאני נראה. האנשים שמכירים אותי יודעים שאני
מתעסק בתורת הנסתר, אך רובם לא יודעים על כך יותר. וטוב שכך.
התחלתי להיזכר בפרטים נוספים על עצמי. אחת השאיפות המוקדמות
שלי הייתה הצלחה בתחום המחשבים, שבו הייתי טוב כבר מגיל צעיר
מאוד. לרוב החברים שלי הייתה עזרה כלשהי מההורים, אך לי כמעט
ולא. תמיד הייתי אחד מחסרי האמצעים יותר. בכל זאת הייתי אחד
הטובים יותר. העבודה שעבדתי בה כיום הייתה ניגוד מוחלט לכל
השאיפות האלו. סיימתי צבא אחרי שירות מינימלי בקשר, ומשם
המשכתי לעבודה בקומפקיו, חברת מחשבים די מצליחה, אבל העבודה
שלי הייתה די חסרת חשיבות, סתם עבודה של לבוא ולתקתק שטויות
למחשב.
אף פעם לא ציפיתי באמת להצליח בתחום, אם בגלל שראיתי חברים
שעוברים אותי, אירוע נדיר, ואם בגלל הורים שאמרו לי תמיד
שמאמצי לא מספיקים, כי יש כאלו שמנסים יותר חזק. לכן פניתי
לכיוונים אחרים. במשך זמן מה שקלתי לנסות לנגן או לשיר בלהקה.
אחרי הכל למי לא היה חלום כזה? טוב, רק שלי היו תוכניות גדולות
יותר ללהקה. היו לי השם, הכיוון ואפילו מספר שירים. אך חוסר
כשרון ומחסור באנשים מנע ממני לנסות אפילו.
לאחר שנזכרתי בפרטים על עצמי, החלום החל להתבהר. ראיתי בו את
כל מה שרציתי להיות תמיד. איש מחשבים מצליח, זמר בלהקה בקנה
מידה עולמי ועוד חלומות רבים. קרה שם משהו, אני עדיין לא זוכר
מה, ואז אותו קטע עם השמים והדשא. אבל עכשיו השמים לא היו סתם
אדומים, הם היו אדומים מדם. משהו היה ממש לא בסדר בתמונה ההיא.
השמים דיממו על האדמה. כשאני אומר את זה אני לא חושב שאפילו
אני קולט מה זה אומר. נסו להעביר בדמיונכם את השמים הכחולים
שאתם מכירים על מישור דשא ירוק ומדהים. תמונה מהסרטים. עכשיו
הפכו את השמים לאדומים. זה גרוע מספיק. עכשיו נסו לדמיין את
השמים האלו בצבע ארגמני-דם. והם נוזלים על האדמה, חודרים
לתוכה, חונקים אותה.
וכאשר תמונה זו בראשי, מסרבת לצאת החלו עוד טיפות מידע, ממש
כטיפות הדם, לחדור להכרתי. הדבר שקרה הוא שהגעתי למישור הדשא,
והשמים היו תכולים ללא ענן. לפתע, במהירות, הופיעו עננים,
ומתוכם דמות. אותה דמות שללה ממני את כל שהיה לי, כל אותה
הצלחה אליה שאפתי במשך שנים. כל זאת נקרע ממני. חלקכם יאמר
שזהו חלום, אך אותו חלום היה למציאות באותו זמן. חלק ממני,
החלק שתמיד רציתי, נקרע ממני ברגע אחד. חזרתי לחיים שלי.
אך עדיין היה חסר לי חלק על מנת להשלים את זיכרון החלום. אותו
חלק בו הפכו השמים לדם. מה גרם לכך? ידעתי שזהו החלק החשוב מכל
בחלום. בכל פעם שניסיתי לאמץ את מוחי יותר, כך ברח ממני אותו
חלק, ממש כאילו אינני מורשה לזכור אותו.
לפתע הכל התבהר לי. קבלתי תובנה חדשה. זה לא היה חלום, כיוון
שחלומות לא קיימים, הם רק פתח למציאות אחרת, מציאות שקיימת
בראשכם שלכם. וכך הייתי אני זה שנקרע. חלק מהחלום עדיין לא היה
חשוף בפני, אך הוא הלך והתבהר. אני אמשיך לשבת ולחשוב עליו
בינתיים.
למחרת היום הגיע למשטרה קריאה על מוות. האדם היה דני
אורסטושיין. לאחר חקירה קצרה הוחלט כי המוות נגרם כתוצאה
מהתאבדות. את פשר חלומו של דני איש מלבדו לא ידע, אך נמצא
מכתב, שכנראה היה מכתב ההתאבדות שלו. המכתב הכיל מילה אחת.
זכרוני. |