[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פיני

כשציפי הודיעה לי ביום חמישי בערב שהיא רוצה לעשות איתי שיחה
במטבח, נדלקו אצלי כל הנורות האדומות. אל תבינו אותי לא נכון.
זה לא שציפי התכוונה לריב איתי או משהו כזה. זה רק אמר שיש לה
שוב ביקורת רצינית על החיים שלי והיא רוצה את הבמה הפרטית שלה
להשמיע אותה בלי הפרעות.
זה קורה אחת לחודש חודשיים. מצטברים להם על הלב הרחב של השותפה
שלי דברים שהיא  לא יכולה לעבור עליהם הלאה לסדר היום, אז היא
פשוט חייבת לפרוק אותם מעליו בשיחה שבה היא מקווה שוב ושוב
לשנות את עולמי. כמובן שכל כוונותיה לטובה, אבל לרוב, ועל אף
שהיא חברה טובה וקרובה, היא נוגעת בעניינים שהם לחלוטין לא
עניינה.
מייד עם ההזמנה הרשמית, עוד בטרם הספיקה עטיפת נייר הכסף של
פחית הקפה החדשה שנפתחה לרגל האירוע להיקרע, התחלתי להעביר
בראשי את כל החטאים האפשריים שביצעתי כנגד ציפי והעולם מאז
השיחה האחרונה.
"אל תתגונן", אמרתי לעצמי. "תתכונן".
בהצלחה לי.
ציפי מזגה את המים לקפה שלי, הכינה לעצמה חליטת פירות יער ללא
סוכר והתיישבה מולי באנחה כבדה שהייתה יכולה בקלות להכפיל את
סכום השילומים שקיבלה מדינת ישראל מגרמניה אחרי המלחמה.
למרות כל ההכנות הלב שלי שקע וכל נאום ההתקפה הנגדי שהכנתי
התפוגג באדי הקפאין. כצאן לטבח ישבתי שם ממתין שתתחיל.
"פיני" היא אמרה לבסוף, מישירה אלי את עיניה התובעניות "אני
חושבת שהגיע הזמן שתספר להם".
הצצתי סביב לחפש את הקהל הדמיוני. יגאל והמצלמה נשארו חבויים
ואורנה דץ לא יצאה מהפח כך שכל מה שיכולתי לעשות הוא לנעוץ
בציפי מבט תוהה ולחכות להמשך.
"אני חושבת שאתה צריך לספר להורים שלך... עליך".

כמו טיפות מים קרות על ההכרה שלי, חלחלו כוונותיה מבין המילים.

"סליחה"? זה כל מה שיכולתי להוציא מהפה.
ציפי לא התרגשה ממבט ה"מה זה עניינך?!" שנתתי בה. למעשה היא
בילתה שנים בבניית נוגדנים עבורו, כך שעכשיו הוא ממש עבר דרכה
ופגע ישר בבגוניה מאחוריה שהחווירה לתשומת הלב הלא צפויה הזאת,
או לפחות הזכירה לי שממש הגיע הזמן להשקות אותה שוב.
"אני חושבת שאתה קצת תקוע בתקופה האחרונה". אם ציפי נולדה עם
מעצור הרי שהוא נשבר או נעקר הרחק אי שם בשנות ילדותה. "אני
חושבת שאני יודעת מה הסיבה שאתה לא מוצא חבר רציני כבר כל-כך
הרבה זמן".
אם היינו בסרט מצויר הלסת שלי הייתה עכשיו נוגעת ברצפה אך
בהתחשב בנסיבות היא הסתפקה בקול ה"פאק" המסורתי שיוצא כשהיא
נתפסת לא מוכנה. דבר נדיר בפני עצמו.
לקחתי נשימה ולגימה מן הקפה כדי להתעשת. "אל תילחם" אמרתי
לעצמי, "זה רק ינעץ את החרב עמוק יותר".
"טוב", אמרתי לה, "גלי לי את הסוד".
אפילו האירוניה החובטת בקולי לא מנעה מציפי להמשיך.
"תזכור שאני רואה דברים מהצד. לפעמים זה טוב לראות דברים מהצד.
זה נותן פרספקטיבה אחרת. ותזכור שכל מה שאני אומרת, יוצא ממקום
של אהבה. אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון"?
בטח... תחטאי מסביב לפצע. תשימי פלסטר קטן ועכשיו תכנסי עם
המעדר.
"כן", הנהנתי בזהירות.
ציפי לקחה נשימה משל עצמה. מנסחת.
"טוב. אז תמיד אמרת שאתה רוצה חבר אמיתי. אהבה. אבל אמרת שאתה
לא רוצה לשחק בכאילו. כלומר, אתה רוצה שתוכל להביא את האהבה
שלך הביתה, לחיות איתו חיים מלאים... אבל אמרת שההורים שלך לא
יעמדו בזה".
עד כאן נכון.
"לי אתה כל הזמן אומר שאתה מחפש קשר. אבל אתה כל הזמן פוסל
אנשים על שטויות. לזה יש פה עקום. זה היה משעמם מידי.  להוא לא
היה חוש הומור... אין לזה סוף. אף אחד לא מקבל הזדמנות אמיתית.
לא ברצינות. כי אתה לא מוכן. אתה יודע שאם תמצא את האחד שיהיה
טוב בשבילך, לא תוכל להביא אותו הביתה להורים. לא תוכל לחיות
איתו את החיים המלאים כזוג לכל דבר מחוץ לארון.
אז תראה איך אתה יורה לעצמך ברגל:  עד שההורים שלך לא יגלו, או
אתה תגיד להם, לא תיתן לעצמך למצוא חבר. אתה הולך במעגלים. כל
הבחורים האלה שאתה פוגש עוברים מעליך וחלקם מתחתיך, אבל לא
מתקרבים אל הלב שלך. אתה מבין מה אני אומרת"?
הבחנתי שהקפה שלי נגמר וסובבתי את הכוס בחוסר מנוחה.
"אתה צריך לפעול". ציפי לא הרפתה. "אתה צריך לקחת אחריות על
החיים שלך. אתה לא הופך יותר צעיר, והרי אתה לא רוצה להיות עוד
הומו מזדקן שלא הייתה לו אף פעם מערכת יחסים רצינית, נכון"?
לעזאזל אישה, מי לימד אותך ככה לסובב את הסכין?
בלעתי על גרון יבש.
"אני לא מסוגל", אמרתי כמעט בלי קול. "אני לא יכול להגיד להם.
הם ימותו מצער. אני"...
"...בן יחיד. הם יהיו בסרט שלא יהיו להם נכדים... בלה בלה
בלה"... היא חתכה אותי בגסות נלהבת. "שמעתי את התירוצים האלה
מליון פעמים. אתה לא חושב שהגיע הזמן לשים בפעם הראשונה בחייך
את עצמך בראש רשימת העדיפויות?! הרי הם המבוגרים, ואתה כל
החיים לפניך. אתה כמו הזוגות האומללים האלה שמחכים שהילדים
יצאו מהבית בשביל להתגרש. אבל אתה כבר מזמן לא בבית. אתה כבר
מזמן היית אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלך. זה הזמן שלך.
להם יש אחד את השני, אבל מה איתך? מה יש לך"?
"לי יש אותך". לחשתי.
היא עצרה פתאום את השטף, מבינה שההתלהבות תפסה אותה כמו את
מיקי בוגנים עם מכשיר הבייבי ליס ליד השיער של יעל בר זוהר.
"אבל לא תמיד יהיה לך אותי", היא ענתה ברוך. "ומה באמת יהיה
איתי? אני לא אמצא לי מישהו אמיתי? מישהו שיספק את כל הצרכים
שלי...? אני לא אמצא לי גבר שיהיה מעניק ומתחשב ויחבק אותי
בלילה, אבל אחרי שעשינו סקס לשם שינוי...? אני רוצה אהבה
אמיתית פיני. כזאת שתהיה שלמה. כמו שאתה רוצה עם החבר שיהיה
לך. שאני אוכל להביא הביתה להורים. כזאת שיהיו לי ממנה
ילדים"...
היא קמה להעמיד עוד פעם מים. אם שנינו היינו מעשנים, עכשיו
היינו צריכים לרדת לקנות פאקט חדש.
"אז מה שאת רוצה, זה בעצם שאני אשחרר אותך". אמרתי בלב כבד.
"אני רוצה שתשחרר את שנינו פיני. אני רוצה שנשתחרר מהמעגל
הדמיוני הזה של זוג שלא קיים. אנחנו גרים ביחד כבר שלוש שנים.
אנחנו מתאימים בכל דבר אפשרי. אנחנו רגילים אחד לשני אבל אנחנו
רק משחקים בנדמה לי. אני לא רוצה יותר נדמה לי. אני רוצה את
הדבר האמיתי. אני רוצה אותו בשבילי ובשבילך. ואני חושבת
ש...".
היא עצרה.
"חושבת שמה"?
היא נענעה בראשה מקפיצה את התלתלים הגדולים הרחק מעיניה.
"חושבת שמה"?! התעקשתי.
"אני חושבת... שיש לך הרבה יותר סיכוי למצוא את האהבה האמיתית
שלך לפני".
האוויר יצא מראותי באחת.
קמתי ונעמדתי מולה, בינינו רק הקומקום החשמלי מעלה אדים
ואבנית.
חיבקתי אותה חזק בזמן שהיא בכתה ורעדה לתוך הכתף שלי.
היא הרימה אלי עיניים רטובות. "אפילו ברברה יצאה מהארון בסוף
יינטל" היא אמרה לי.
אני לא מאמין שהיא שלפה עלי את קלף הברברה הזה. במכירות היו
קוראים לקלף הזה "סוגר עסקה". כל מעריץ של ברברה היה זועק
השמימה על חוסר הדיוק בדבריה, אבל אני הבנתי למה התכוונה.
"את תבואי איתי לספר להם"...?
היא מצמצה כדי לסלק את הדמעות שנמהלו באיפור שחדר לתוך עיניה
אך הנהנה תוך כדי כך בראשה בהתרגשות.
"כמובן שאבוא איתך אהוב שלי. כמובן". היא חבקה אותי, חוסמת את
זרימת האוויר אל ראותי.
"תודה" הוסיפה לתוך חולצתי. "תודה רבה יקר שלי".
מעבר לכתפה, הבגוניה נשמה לרווחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות או לא
להיות?

(שאלה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/4/04 17:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה