נכון, אני יודעת. אני יודעת שאם אמשוך עוד קצת מהפנטזיה, היא
כנראה תקרע. ואני גם מרגישה, אני בטוחה שאני מרגישה, אחרת
מאיפה הדגדוג הזה מגיע? אבל מה אני עושה עם ההרגשה הזו? אם לא
הייתי אני.
אם רק לא הייתי אני, מי היה כאן בשביל למלא את אויר-הריאות,
בשביל למלא את הפינה הריקה של הספסל הזה. ומי היה מתלונן לך כל
בוקר על השעה ועל השעון, ועל כמה שההוא לא הכרחי. אני יודעת.
אני מיוחדת. אמא אומרת לי את זה כל הזמן. אבל התחלופה כאן
מהירה, וכולן כל כך יודעות ומרגישות, וכולן כל-כך אותו הדבר.
ושוכחים, ומבליגים. ומה שעכשיו הוא כל החיים בשבילי,
הוא לא אותו הדבר לאחרים. ולפעמים, כשנמאס. אני מדמיינת איך
הייתי עוזבת את הכל. אבל לבד?