ילד שקט, מוטי. בוגר יחסית. אתה חייב להיות בוגר כשאבא שלך
תלוי בתמונה על הקיר, אמא שלך כל היום בעבודה ולאחותך הקטנה
מרביצים בבית ספר, קומה מתחתיך. מרביצים לה באשמתה - היא שונאת
להתקלח ומסריחה מהידיים והפה, אבל גם אותה קשה למוטי להאשים,
כי מאז שאבא שלהם טבע בים, יש לה קטע כזה של פחד ממים. באותו
בוקר, עדיין עם הצהוב בעיניים והקפה החם והטוב של אמא בין
השפתיים, נדמה היה למוטי שהקירות עוד מהדהדים מצעקות האימה של
אחותו במקלחת של אתמול.
מוטי שותה מאותה כוס כל בוקר, כבר מגיל 3. כשהיה בן 5, והיו
אורחים בסלון שעשו הרבה רעש, מוטי לא נרדם ושמע איך האורחים
חשבו שזה ממש לא בריא לתת לילד בן 3 לשתות קפה. אבא שלו שאל את
האורחים אם זה יותר בריא לעשן ליד הילדים ושקפה בכלל לא מזיק
והיה מן שקט חזק ולאורחים כבר פתאום נהיה מאוחר והם הלכו. מוטי
עדיין זוכר את זה וגם רשם על פתק אחרי שלמד לכתוב ושם את הפתק
בקופסה הסודית (אני לא אמור לדעת שהיא קיימת ושיש בה גם שיניים
אמיתיות של ערפד וגוש מסטיק ענק שמוטי מכין ממסטיקים משומשים
שלו במקום לבלוע כי זה לא בריא וגם אפשר להיחנק כמו אבא בים).
להלוויה של אבא האורחים היגיעו עם שתי סיגריות והם בריאים עד
היום.

באותו בוקר, שחוץ מהידהוד הצעקות של אחותו בקירות, היה כמו כל
בוקר רגיל, אמא של מוטי העירה אותו 10 דקות יותר מדי מאוחר.
מכיוון שגודל כוס הקפה נשאר זהה וגם כמות הקפה וגם החום שלה
כמעט אותו דבר (היא לא הספיקה להתקרר יותר מדי ב-10 דקות),
מוטי איחר למשמרות בטיחות ב-10 דקות. זה לא היה איחור כל כך
נורא, רק שבמחסן הקטן ליד החדר של המנהלת נשאר הפלסטיק הצהוב
הכי דפוק שבכלל לא נסגר מאחורה ולכן נראה כמו גלימה הפוכה עם
חורים, ושלט עצור עם מקל של מטאטא שבור.
את ההשתקפות של מוטי עם גלימה צהובה ומקל שבור של מטאטא ניתן
היה לראות מהשעון של אלברט השרת. ניתן גם היה לראות בשעון שיש
למוטי עוד 30 שניות להגיע לצומת מבלי לאחר. פעם, אחרי שאיחר
לחזור הביתה מהחוג, בדיוק עברה ברחוב בחוץ (הם גרים בקומה
ראשונה ליד רחוב ראשי) ניידת משטרה (או אולי אמבולנס או מכבי
אש). אבא של מוטי צרח עליו שאסור לאחר ושהוא דאג ושהנה הגיעה
המשטרה לקחת את מוטי ומזל שהוא הספיק לעלות הביתה. מוטי לא ילד
טיפש, גם לא בגיל 6, והוא יודע שהם לא באו בשבילו, אבל הוא בכל
זאת בכה כל הערב ולא נגע בחביתה. את כל הסיפור הזה אני מספר
לכם גם בגלל שמוטי זוכר אותו ממש טוב וגם בגלל שזה הסיפור שעבר
לו בראש כשהוא רץ כמו מטורף (או כמו אסיר נמלט) כדי להיות
בצומת בשבע וחצי.

כמו שאני לא אמור לדעת על הקופסה הסודית של מוטי, אני גם לא
אמור לדעת על רועי, נהג המשאית הצעיר שיש לו עכשיו בעיות עם
אישתו, והוא ישן על הספה כל הלילה, לא שזה שינה הרבה כי הוא לא
הצליח להירדם. הוא נסע מהר מדי, והוא ידע את זה, אבל הוא גם
ידע שהוא נהג טוב ומקצועי, ולמרות שכבר כמה פעמים הוא שמע
ניידות מאחוריו בגלל שלא נסע לפי הקווים, הוא ידע שזו לא אשמתו
אלא אשמתם של אחרים. וכמו שמי שהרביץ לאחותו של מוטי המשיך
לבוא לבית ספר והיא נשארה לבכות בבית לכמה ימים עד "שהכל
יירגע", ככה גם רועי הנהג, נשאר בבית כמה ימים עד "שהכל יירגע"
ויסיימו את השבעה.  

בגלל אותה הסתבכות וירטואלית של מוטי עם החוק, השעון שלו היה
מכוון בדיוק לפי הציפצופים של החדשות, וכשמוטי הגיע מתנשף
לצומת וחצה אותו בריצה, על השניות היה רק 52 שזה אפילו לא על
השניה האחרונה. היו לו בערך כמה שניות להתנשף לפני שרונן
("שהוא קצת יותר אחראי ממך, מוטי, אולי בעוד כמה חודשים"), שרק
במשרוקית.
מוטי הושיט את מקל המטאטא השבור אל הכביש, מקפיד לא לרדת לכביש
כי זו "הוראת בטיחות שתציל ממוות" אמרה השוטרת ולא הסבירה את
המוות של מי היא תציל. תיק גדול עם שתי רגליים ותלתלים שחורים
החל לחצות את הכביש מהצד של מוטי לכיוון בית הספר, מצפה להיפתח
עוד חצי שעה ולפלוט מתוכו מחברת חשבון.

לילדה שמתחת לתיק  קראו נופר, היא לא היתה זהובת תלתלים ובעלת
פנים של בובת פורצלן, היא לא היתה חכמה יותר מהאחרים ואבא שלה
רשם פעם את השם שלה בגרפיטי על אחד הסלעים בכביש של מכתש רמון,

ובהלוויה שלה הוא עישן המון
ובגילוי המצבה שלה פיתאום נזכר
שזו לא פעם ראשונה שהוא רואה על סלע,
רשום בשחור את השם נופר.

לנופר היו שתי חברות טובות,
היא רצתה להיות זמרת או טייסת כמו רוני מהעיתון ובבית עד היום
מחכה לה תחפושת של טייסת כדי שלהורים שלה יהיה משהו לזיכרון.

היא אהבה לגזור פרחים מנייר, חשבון, הצבע האהוב עליה היה ירוק
וגם אהבה מאוד את אחיה התינוק.

יום לפני לקחו אותה ללונה פארק. יותר לא אדבר על נופר - כמו
שבעיתון לא הגדישו לה יותר מ-110 מלים בעמוד אחורי, גם בסיפור
הזה היא בסך הכל סיפור משני. מוטי הוא הכותרת. יותר נכון המקל
של המטאטא הוא הכותרת.
המקל של המטאטא היה קצר מדי. השוטרים לא שמו לב לזה, העורך דין
של נהג המשאית לא שם לב לזה, בטקס בבית ספר לא דיברו על זה,
אבל מוטי ידע שזו היתה אשמתו. בחודשיים הראשונים שאחרי המקרה
מוטי לא דיבר. הביאו אותו לכל מיני חדרים עם כל מיני חוקרים
שניסו לדבר איתו, להסביר לו שזו לא אשמתו אבל מוטי לא טיפש.
הוא בכיתה ו' וקורא עיתונים. הוא יודע שהשוטרים רוצים לקחת
אותו לכלא כי הוא הרג את נופר. הוא גם יודע שהם שולחים אליו כל
מיני מורותשוטרות בלי מדים שינסו לגרום לו לדבר, אבל הוא לא
רוצה ללכת לכלא. חודשיים שלמים מוטי לא דיבר. אחרי שהפסיקו
לקחת אותו לכל מיני שוטרות, הוא החליט שהוא יכול לדבר קצת עם
אמא שלו כי היא לטובתו, אבל גם איתה הוא דיבר מאוד לאט כדי שלא
ייפלט לו.
היום מוטי מאושפז אצלי במחלקה. הוא כבר בן 19 והוא לעולם לא
יתפקד כאדם עצמאי בחברה. הוא מדבר מעט מאוד, משתדל לא להפליל
את עצמו ומדי שבוע-שבועיים גורם לעצמו חתכים או כל פגיעה אחרת
שתגרום לו כאב במקום הכאב שיעניק לו שירות בתי הסוהר. בכל פעם
שעובר איזה אמבולנס או ניידת משטרה באזור, הוא רץ לסליק הקרוב
ביותר ומוציא ממנו את אחד מעשרות מקלות המטאטא השלמים שהחביא.
למוטי כבר אין חלומות להיות מפקד של טנק בצבא או לבנות משאית
גדולה ושכל הילדים בשכונה יהיו חיילים שלו ויחד יכבשו את
השכונה של האויב - כבר 7 שנים נותנים לו כדורים כדי שלא יהיו
לו חלומות. ענישה קולקטיבית נגד כל החלומות, טובים ורעים, זה
מה שאני כפסיכיאטר יודע לעשות.