אני הולך לחיות, אני יודע איך, יש רק דרך אחת, אבל אני לא יודע
מתי בדיוק, אני גם לא יודע אם זה תלוי רק בי או שמא בה. כל יום
אני כמעט ומתחיל לחיות חיים אמיתיים. הרופא אומר שזה צריך
להיות בחודש הזה, אבל לא נראה לי שבא לי כל כך לצאת לעולם,
חיים קשים יש בעולם הזה, פיגועים, מלחמות ופוליטיקאים סתומים.
כל השבוע אני משגע אותה, רוצה לצאת, לא רוצה, רוצה, לא רוצה,
אבל מה שבאמת מפחיד אותי ומונע ממני לצאת זה שכשאני מחליט סוף
כל סוף לצאת, אני שומע סירנות מחרישות אוזניים, אז אני חוזר
חזרה.
אתמול הצלחתי להגיע להחלטה סופית. החלטתי שאני רוצה לחיות, ואז
הכל מיד התחיל. הסירנות, הצעקות שלה, הקול המוכר של הרופא
שמתקרב ומתקרב ו... הופ! מישהו תפס לי את הראש, אני יוצא! אני
יוצא! הנה עוד קצת, כן, יש! אני חי!
אני חי, מסתכל עליה, היא עליי, אני בוכה, גם היא בוכה, היא
מחייכת, אני עוד לא מסוגל, היא אומרת לי שלום. "שלום לך אמא
יקרה", אני מייבב, "שלום".
11/02/04, ארז
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.