אתה רוצה תגובה? אז הנה התגובה שלי.
בתור התחלה אני רוצה להגיד שאני כועסת עליך. אתה נפרד ממני,
בפעם השניה, ויושב מולי עם פרצוף הכלבלב המסכן שלך כאילו זו
אני ששוברת לך את הלב. אני זו שנשברת פה! אין לך שום זכות
להראות כאילו כואב לך כי זו בחירה שלך. ואל תזבל לי את המוח
ותנסה למצוא פרצות בחוק. זו החלטה שלך ורק שלך. אף אחד לא שאל
אותי אם אני רוצה להיפרד. היי, בא לך לסבול? שוב? יאללה. לא
אמרתי כן! לא שאלת בכלל. אז אם זה מה שאתה רוצה, אם אתה בטוח
בהחלטה שלך, אם אתה יודע שלשבור אותי שוב זה מה שמתאים לך
עכשיו, אז תראה כאילו אתה שלם עם זה ולא כאילו אתה רק רוצה
שאני אגיד "תישאר" וזה מה שיקרה, כי שנינו יודעים שזה לא נכון.
והמבט הזה... אני לא אוהבת אותך מספיק? אתה חייב להמיס אותי
כדי שאוהב אותך יותר? אני לא חושבת.
אז ככה, אני שונאת אותך. שונאת אותך. שונאת אותך. שונאת אותך.
ואני כל כך אוהבת אותך. אני כועסת וכואבת ופגועה ופרוצה וטמאה
ופצועה ומלוכלכת ונואשת וקרועה וכל כך רוצה למות. אין לך מושג
כמה אני רוצה לתקוע לעצמי כדור או שניים בראש כדי לגאול את
עצמי מהייסורים האלה.
אתה לא הראשון ולא השני שעושה לי את זה אבל אתה בהחלט המשמעותי
ביותר ואתה יודע למה. אולי צדקת כשכל כך פחדת עלי פעם. יכול
להיות שבאמת הרסת אצלי משהו שאי אפשר להחזיר. עכשיו אתה כבר לא
מפחד עלי כל כך. פתאום זה בסדר לזרוק אותי על הרצפה ולדרוך עלי
ולרסק אותי לחתיכות כל כך קטנות. יש פה דברים שאני בחיים לא
ארכיב חזרה יותר.
אולי מה שדנה אמרה היה נכון. אולי היה אסור לי להתאהב בך
מההתחלה. זה בכלל לא אולי. אסור היה לי וזו עובדה, כי תראה איך
זה נגמר שוב, כמו תמיד, אני בוכה ואתה ממשיך הלאה. אל תצפה
ממני להמשיך מפה, איך? אני בכלל לא יודעת ואני לא סומכת יותר
על אף אחד שיסביר לי.
יש לך כזה שם של שובר לבבות, של דון ז'ואן, ואתה כל כך מנסה
להיפטר ממנו אבל זה לא ילך לך פשוט כי אני כבר מאמינה שאתה
כזה. הרי הוכחת לי את זה פעמיים.
אני כל כך שונאת אותך עכשיו. אני כל כך רוצה לבכות אבל לא
יכולה כי אני מוקפת באנשים כל הזמן. יופי, נתתי לעצמי לבכות
עכשיו ואח שלי נכנס לחדר, כמה מתאים.
זה כל כך כואב. זה כל כך כואב. אתה לעולם לא תדע. אני מפורקת
לחלוטין. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו חוץ מלהתקפל במיטה
ולמות. למה זה לא יכול להיות כל כך פשוט? למה אני לא יכולה
לבקש למות, להירדם, ולעולם לא להתעורר שוב?
זה כל מה שאני רוצה.
לא ציפיתי ממך לאהוב אותי, אתה ציפית מעצמך. הרי הסברתי לך
שאין בי את הדבר הזה. דפוקה, נולדתי בלי המשהו המסוים הזה
שגורם לאנשים לאהוב אותי. זה היה ככה עם אורי, אתה יודע. וגם
עם גיא, למרות שאתה לא מאמין לי. אי אפשר לאהוב אותי ואני
מניחה שעד שאני לא אשלים עם זה אף אחד אחר לא.
אז איך זה בתור תגובה?
אני שונאת אותך כל כך.
ומה שעוד יותר מדהים זה שיותר מכמה שאני שונאת אותך, כואב לי.
כואב כל כך.
אבל מעל הכל, הכי גרוע, זו ההרגשה הזו שלא תעזוב אותי עכשיו.
אני אוהבת אותך.
וזה כואב כל כך.



מוקדש לבחור שתמיד רצה תגובות, ובמקום קיבל את הדמעות שלי