"היי גלי, קוראים לי אורית, אני אחראית על מסדרי הזיהוי פה
בתחנה. אני אעמיד לפניך 4 אנשים, ואת תצביעי על מי שאת בטוחה
שזה הוא. קחי את הזמן, הם לא הולכים לשום מקום. אין לך סיבה
לפחד כי הם מאחורי זכוכית חסינה. הם לא רואים או שומעים אותך,
את רואה אותם. אם תרגישי שאת לא מסוגלת להתמודד עם זה כרגע, זה
בסדר. אל תהיי לחוצה. זה עניין חשוב, מאוד חשוב אפילו, אבל לא
על חשבון הנפש שלך."
מה שהיא לא הבינה, שהנפש שלי כבר מתה. סליחה, תיקון טעות,
כמעט מתה. מה שנשאר בנפש המלוכלכת ובמחשבות המרוקנות שלי, זה
רק הזיכרון. והוא צורב. אוי, כמה שהוא צורב...
אורית הרימה את וילון הפלסטיק בתנועה חדה ומהירה. זה מאוד
הבהיל אותי. מאז אותו מקרה, אני קופצת מכל דבר, נבהלת מהכל.
לפתע ניצבו לפניי כל כך הרבה פרצופים, כל כך הרבה עיניים...
כמעט נכנסתי לפאניקה. התחלתי לדבר לעצמי בלב, כמו שהפסיכולוגית
שלי אומרת לי לעשות. "תירגעי, תנשמי עמוק, זה בסדר. הם לא
יכאיבו לך. את פה בשביל שהם ישלמו על מה שהם עשו."
התקרבתי לשולחן שהיה צמוד לחלון הזכוכית השקוף דרכו יכלתי
להביט באנשים שהוצגו לפניי. השולחן היה עמוס כוסות קפה ריקות,
כאלו שכבר העלו כמעט אבק מהזמן הרב שהן בילו בחברת שוטרים
בחדרי חקירות אפלים בלילות מאוד ארוכים, מספקים להם סם
התעוררות רך.
מאי, אחותי הגדולה, החזיקה לי את היד כל כך חזק. חשבתי לעצמי
מה הייתי עושה בלעדיה. סביר להניח שהייתי מוצאת את עצמי
מתייסרת מהזיות של כל מיני חומרים לא חוקיים שהייתי מזריקה
לוריד.

העברתי את מבטי על כל הנוכחים. כולם תואמים את הנתונים שמסרתי
לצייר הקלסטרון. לא התרכזתי בכל אחד ואחד, פחדתי. פחדתי לראות
אותו שוב.
"מועמד מספר אחת, צעד אחד קדימה בבקשה." קולה של אורית קטע את
מחשבותיי. היא דיברה אליהם דרך מיקרופון מיוחד שהתחבר לרמקול
בחדר השני. המועמד הראשון התקדם קדימה, בביטחון עצמי אולי קצת
מופרז יחסית למצבו, לעס מסטיק בתנועות גדולות וברורות. הוא לבש
בגדי עור שהבליטו במקצת את עודף המשקל שלו, ורצועת ניטים
אימתנית מסביב לצוואר.
"זה לא הוא...נראה לי..." העפתי מבט שני מעמיק יותר, "זה לא
הוא. אני בטוחה."
"מועמד מספר אחת, חזור למקומך. מועמד מספר שתיים - צעד אחד
קדימה בבקשה." אמרה אורית, במין סתמיות שגרתית כזאת, שהצליחה
לעצבן אותי.
הסתכלתי על האיש השני... הוא נראה מהוסס, אבל התקרב לחלון
הזכוכית. לאחר שנראה כאילו התמקם במקומו החדש, הוא יישר את
מבטו, ושילב את ידיו. מבט רצח עצבני...
"לא.. לא. זה לא הוא. לגמרי לא." סובבתי את גבי לחלון הזכוכית.
ראיתי את מאי מעשנת סיגריה בעצבנות, יושבת על כיסא ליד השולחן
המאובק. היא שאלה בתנועות שפתיים, בלי קול, אם הכל בסדר.
הנהנתי שאני יכולה להמשיך.
"מועמד שלישי, צעד קדימה."
הסתובבתי שוב לעבר חלון הזכוכית. הוא הרכין את ראשו, הסתכל על
הרצפה בחוסר ביטחון עצמי מוחלט. ריחמתי עליו קצת.. הוא נראה כל
כך אבוד... נראה שהוא סתם אדם רגיל שנשלף מהרחוב על מנת להוות
מועמד נוסף בחקירה משטרתית.
התקרבתי לחלון הזכוכית, עד כדי כך ששמתי את ידיי על החלון.
קיבלתי קצת ביטחון, כי הובהר לי שהם לא יכולים לפגוע בי או
לראות אותי. נעצתי בו מבט...
פתאום, הוא הרים את הראש שלו בתנועה מהירה, וכאילו שידע בדיוק
איפה אני נמצאת, הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים. אותן עיניים
כחולות. התחלתי ללכת אחורה מבלי לשים לב... ופחד תקף אותי. פחד
טהור. הרגשתי את מאי מחזיקה אותי, מנסה לחבק אותי. העפתי אותה
ממני. לא יכלתי שמישהו יגע בי עכשיו.
לפתע כל אותן תמונות, אותן תחושות... אותן זוועות, חזרו אליי.
איך שהוא דיבר אליי בהתחלה בכל כך נחמדות, איך שהוא ריתק אותי
בעזרת העיניים התכולות שלו, ואיך שהלכתי אחריו כמהופנטת למה
שהוא קרא - "טיול"... איך שהוא משך אותי לפארק ההוא, התחיל
לנשק אותי בצוואר... התחיל לגעת לי בחזה. איך שניסיתי לדחוף
אותו בעדינות, שיפסיק. אבל הוא לא רצה. זה לא עניין אותו.
נזכרתי איך הוא התחיל לעלות עליי. ביקשתי ממנו יפה והסברתי
שאני עדיין לא מוכנה לזה. איך הרגשתי שהוא ממש מגזים... איך
שהוא התחיל להתפשט,  וקרע ממני את החולצה המגונדרת שלבשתי
במיוחד למסיבה שלי.. איך הוא נגע בי, נשכב עליי, מורח את עצמו
עליי. איך נאבקתי, איך התחלתי לבכות, איך הרגשתי כל כך חסרת
אונים...
הוא התחיל לצעוק עליי שאני כבר ילדה גדולה, וילדה גדולה צריכה
לדעת איך להרגיש גבר. יותר נכון, איך לרגש גבר. איך הוא הביא
לי סטירה, שאשתוק.  הוא שלח יד מתחת לחצאית שלי, התחיל למשש
אותי, להוריד לי את התחתונים... ניסיתי להיאבק בו, להרביץ לו,
שרטתי אותו בכל הכוח שהצלחתי למצוא בי. אבל זה לא הזיז לו. הוא
המשיך להכאיב...
הרגשתי שכל כוחותיי אוזלים לחלוטין. אני לא יכולה לעשות כלום.
הפסקתי להיאבק. הרגשתי את הדמעות נמרחות לי על החיים. לא היה
בי כוח אפילו למחות אותן.
הוא הוציא את החגורה מהג'ינס שלי מהר, נשכב עליי בכוח... ופתח
את הרוכסן שלו.
ואז, כל כך כאב לי... כל כך כאב לי. הרגשתי אותו בתוכי. ננעץ
בי כמו קוץ יבש. ושוב. ושוב.
ואני, כמו מטומטמת, לא עשיתי כלום. פשוט נשכתי את שפתיי
ובכיתי. לא עשיתי שום דבר. הסתכלתי על הירח שזרח בשמיים
השחורים, וביקשתי בלבי שיעזור לי... אני נעלמת... נמחקת...
הרגשתי איך הוא גומר בתוכי, איך הוא מפרק את כל התסכול שלו בי.
הוא עדיין נשכב עליי, התנשם בכבדות, הביא לי נשיקה במצח. ואז
הוא קם, הרים את המכנסיים, ואני... אני המשכתי להסתכל על הירח.
ובכיתי. כל כך בכיתי. בכיתי בשקט, שלא ישמע. ולא יכלתי לזוז.
לא היה בי כוח. הרגשתי כל כך מטונפת, מלוכלכת, מגעילה...
מזוהמת... ובעיקר, אשמה.

קוראים לי גלי, ובחיים המסריחים שלי נאנסתי שלוש פעמים. הפעם
הראשונה הייתה אחרי מסיבת יום ההולדת ה14 שלי, הפעם השניה
כשעליתי על דוכן העדים וחוויתי את הכל מחדש כשהבנזונה ישב
לפניי וחייך, ובפעם השלישית, כשכתבתי את מכתב ההתאבדות האחרון
בהחלט שלי.

אלוהים, לשיפוטך...