"Sometime there's so much beauty in the world I feel that I
can't take it, and my heart is just going to cave in."

ארבע וחצי לפנות-בוקר. אני עכשיו באוטובוס, בדרך הביתה מטקסיום
וכותב את הדברים במחשבתי. מקווה שכשאקליד את זה עוד מעט למחשב,
לא אשכח יותר מדי מהלך רוחי הנוכחי. הציטוט הזה, מ"אמריקן
ביוטי", נראה לי מאוד הולם לתחושות שלי כרגע. הלילה, בפעם
השלישית בחיי, הייתה לי התגלות אמיתית. והשינוי מתחיל להתרחש.
כמו שלפעמים אני מסתכל במראה, ומוריד את הראש וחושב לעצמי:
"רגע, אם אני ארים את הראש, אותו בנאדם שוב יביט בי בחזרה?",
או כשאני חושב שאני לא אנושי. והכול צפוי, ואני יודע מה הולך
לקרות, ואני שומע משפטים לפני שאנשים אומרים אותם.

הלילה השיער שלי היה שחור באמת וכחול באמת וכולם ראו את זה.
ואף אחד לא העיר הערות לא נעימות, או התעסק בדברים שוליים.
הלילה היינו אנשים אמיתיים. ונגענו אחד בשני עם אהבה אמיתית,
ולא אמרנו דברים שלא התכוונו אליהם, ולא אמרנו הרבה. ואני
אהבתי אותם, את כולם. גם את הקרובים, וגם את הרחוקים. את אלה
שהיו שם תמיד, ולפעמים, או לא בכלל. את אלה שדחפו אותי קדימה,
את אלה שדחפו אותי אחורה. את אלה שצחקו כשנפלתי ואת אלה שעזרו
לי לקום. ולא התייחסנו לדברים כמו צבע או משקל או שם משפחה.
והתנשקנו, על הפה, בלי להיגעל. כשרציתי - נגעו בי, וכשלא
רציתי, היה סביבי חלל גדול וריק וקר. ורוב הזמן רציתי.
וכשניגנו את המוזיקה שלהם אני רקדתי, וכשניגנו את המוזיקה שלי
הם רקדו. ואף אחד לא התלונן. ואז הבנתי: זה באמת נגמר. וכמה
שזה טוב ושהגיע הזמן, גיליתי פתאום שזה כן איכפת לי. שהם
הולכים להיות רק זכרון, כולם, החברים הישנים שלי.

ישבתי לרגע בצד, לנוח, מול המאוורר הגדול. פניתי למישהי לידי
ואמרתי: "איזה כיף פשוט לראות את כולם רוקדים ככה". ואז הבנתי.
אני לא הולך לראות אותם עוד. את רובם לפחות. ולא שזה רע, או
עצוב. זו מציאות. כי אנשים מתבגרים, ואנשים הולכים לכיוונים
שונים, ואנשים מאבדים קשר. הזכרון האנושי, כמו פתיל חיינו, הוא
נורא קצר. ואני כבר התנתקתי כל-כך והזדקנתי והבנתי את מה שנמצא
מאחורי המילים. וזה יפה, וזה אנושי, וזה הולך לקרות. הסתכלתי
עליהם. על הזיעה במצח, והעיניים הבורקות. על הגוף של כל אחד
וכולם נראו לי מושלמים לגמרי. וכולם ידעו את המילים וזזו
באחדות אוטופית כמעט.
I love you when you dance when you freestyle in trance.
So pure such an expression. והבנתי. הגוף הוא חללית, כלי
תחבורה בלבד. בפנים נמצאות צורות החיים התבוניות באמת. ובאותו
ערב, על רחבת ריקודים די קטנה, נפגשו 134 חלליות. וכמה שזה
מדהים. הנחיריים התרחבו מעט, העיניים נפקחו באחת: דמעה נוצרה.

אחד כך הבנתי עוד משהו: זה לא חייב להיות קשה. כל-כך התאמצתי
לסבול בשלוש השנים האחרונות, ולקטר, ולהתלונן. לראות רק את
הרע, להתעלם מהטוב. והיה יכול להיות לי כל-כך טוב. יכולתי
לזרום, ויכולתי להיות חלק. כי למעשה הייתי חלק. האומללות שלי
לא ייחדה אותי, כי כולם אומללים לפעמים. להיות מוזר זה כבר לא
מרד. להיות אקצנטרי. ויכולתי לרקוד איתם כל הזמן הזה, ולעשות
את הדברים קלים ומתוקים וזורמים. כי זה הכול בראש שלי. הכול.
אין דברים קשים ואין מילים רעות: אנחנו נותנים משמעות. ואני
הייתי חלק משמעותי בחיים שלהם, והם לא היו מודעים, כמו שאני לא
הייתי מודע לחשיבות שלהם אצלי. גם אם רק בתור תפאורה. כולנו
חשובים למישהו. והדמעות התגברו וגם הצחוק. וקמתי אל החברה הכי
טובה שלי ברחבת הריקודים והיא ראתה את הדמעות, ושאלה: "גם
אתה?". ואני התחלתי לצחוק, וצחקתי וצחקתי ורקדתי ובכיתי ושמחתי
כל-כך. כי הייתי מושלם. כל הזמן הזה, הייתי מושלם. למה אף אחד
לא גילה לי?

כמעט חמש. אני לא רחוק מהבית שלי. הבית שלי שבקרוב לא יהיה
הבית שלי. כי אני ממשיך מכאן הלאה. אני ממשיך אל מעבר לאופק
וכל הקלישאות הכרוכות בזה. וכל החלומות הופכים לממשיים,
אפשריים. והרשות נתונה: צריך רק לבחור. אבל קודם, עוד שלוש
שנים. והסתכלתי עליהם, החברים שלי שחלקם הולכים להיות גיבורים.
בחשיכה של האוטובוס, חלקם ישנו, חלקם היו עם עיניים פקוחות.
וידעתי על מה הם חושבים. מי מאיתנו לא יחזור הביתה? מי מאיתנו
יונצח לעד על אנדרטת בזלת שחורה? מי מאיתנו לעולם לא יזכה
להגיד "כשהייתי צעיר"? זה לא משנה. באמת לא. כי עכשיו זה הזמן
היחיד שצריך לחשוב עליו, והעתיד יקרה גם אם לא נרצה. דאגה היא
בזבוז זמן נוראי.

אני עולה במדרגות לביתי. הציפורים של הבוקר התעוררו כבר והן
שרות את אותו שיר ששרו אתמול, אבל אתמול לא הקשבתי. נפלתי
מקודם, וחתכתי את הזרוע. אתמול גם קיבלתי מכה בברך. כל הגוף
שלי כואב מהריקודים. או ממשהו אחר. הפסקתי לבכות מזמן אבל זה
עדיין יושב בתוכי. הדלקתי את המחשב לפני שנכנסתי למקלחת. זה
כואב להתפשט. המים קרים אבל לא איכפת לי. אני רוצה לשמור עליהם
קרוב אליי איכשהו, את חלקם לפחות. אני רוצה להכניס את כולם
לקופסת גפרורים, ולשמור בכיס. כשאני אהיה גדול, באמת גדול, הם
הולכים להיות הזכרונות. דמויות ערטילאיות שעליהן אספר לילדים
שלי. אם יהיו לי. על איך היה כשהייתי צעיר ויפה וטיפש וחושב
שיודע-הכול. We are temporary arrangements, בסופו של דבר.
חלום של מישהו שמתישהו יתעורר. ועד אז, עד שהכול באמת ייגמר,
הם יישארו חרוטים בקרנית הזכרון, כל-כך נפלאים וכל-כך נחמדים.
וגם אני אשאר אצלם במקומות חבויים. ואעלה לתודעתם ברגעים
המתוקים-המרירים שאליהם הם ירצו לחזור. גם אני. ולפני שאמות,
בסרט של חיי שירוץ מולי, הם ישחקו תפקיד מפתח, כי הם עיצבו
אותי לא פחות משעיצבתי את עצמי. ואני אותם. ועכשיו הכרית שלי
קרה, וטוב לי עכשיו. טוב לי נורא.

"My heart fills up like a balloon that's about to burst. And
then it flows through me like rain, and I can't feel
anything but gratitude, for every single moment of my stupid
little life."



יב בתמוז תשס"א.