כשאמרתי לו
ששפכתי הכל
הסברתי בלי סוף, לקחתי אויר מפעימה לפעימה
מתביישת, לא הסתכלתי לו אפילו בעיניים
אבל הרגשתי חייבת! כאילו קשר אותי והמועקה בגרון רק נהייתה
שורפת וחדה יותר. כל כך אהבתי אותו, הערצתי.שהכאב היה יורד לאט
ושורט לי את הגרון עד שהיה מגיע לחזה, ללב.
הראתי לו אפילו את הצלקות ואת ה'טריים' מביניהן. ביקשתי ממנו
סליחה, שיסלח לי שאני לא בסדר, שיסלח לי שאני לא נורמלית.
מטורפת. דכאונית. אובדנית. הוא נישק אותי ואמר שהכל יהיה בסדר
ושהוא כל כך אוהב אותי שאם אפגע בעצמי שוב, הוא מת.
תמות. כי אני ממשיכה וממשיכה. ועכשיו, מצידי, אתה יכול למות
כי גרמת לי לחצי ממה שיש פה. וגרמת לכאב לרדת ולשרוט אותי כל
כך עמוק בלב עד שהכל יצא ואני לא מסוגלת לנשום. ואתה תמשיך
לגרום לחצי ממה שיהיה פה. לא אתן לך את העונג לגרום לי לסבול
כל כך.
היית רוצה בזה.
עירערת את בטחוני יותר מאי פעם.יותר ממה שהיה. כל כך נמוך ושפל
ירדת. למעלה בחיים לא תעלה. לא אצלי לפחות.
כשהפנת לי את הגב וסיפרת לכולם...
עכשיו הצלקות אצלך. שלי יעלמו עם הזמן, עם השנים, ביחד עם כל
האהבות שיחלפו ויבואו ביחד עם הפשטות והאושר הזמני שיחלוף גם
הוא כל כך מהר.
אבל אתה צלקת אחת גדולה. שתישאר אצלך. כי מצידי, עכשיו, אתה
יכול למות.