אני יושבת מול הים, על פיסת הדשא הזו ששתלו שם לא מזמן כחלק
מפרויקט לשיפור פני העיר. יש אולי עשרה ימים בכל השנה שאפשר
באמת ליהנות פה, ואני תפסתי לי את היום הראשון בהחלט, סחבתי את
יעל החוצה באיזושהי אמתלה, וירדנו לחוף. האמת היא שאין לי
מושג, איך בעיר המפויחת והרועשת הזו אפשר עדין למצוא את השילוב
הזה של הזמן והמקום הכמעט מושלמים - מעין חיקוי לחוף מבודד
בכנרת בלילה חם.
אנחנו יושבות ומדברות. יותר נכון יהיה לומר שיעל מדברת. היא
מחשיבה אותי בתור החברה הכי טובה שלה, ולעיתים קרובות אני תוהה
למה. היא כמעט ולא יודעת עלי דבר - עולמי הפנימי מבוצר בפניה
בחומה שהיא לעולם לא ניסתה לפרוץ. אינני מספרת לה כמעט דבר על
מה שעובר עלי והיא לא שואלת. היא גם לא מצפה לשמוע ממני דבר.
מדברת ומדברת באותו טון שלו ומונוטוני, לעולם אינה כועסת או
צוהלת. לא בוכה, לא מחפשת כתף לבכות עליה, לא עצה חברית. תמיד
נדמה לי שהיא בקושי מודעת לכך שאני איתה, נואמת לה לתוך החושך
ולא פונה אלי, לראות האם אני בכלל מקשיבה. ואולי זה מה שהיא
צריכה, אני אומרת לעצמי. אולי בגלל זה אני החברה הכי טובה שלה
- בגלל שאינני מנסה לומר מילה.
אז היא מדברת ושתינו בוהות במים שלפנינו. יש משהו מהפנט בים,
אבל רק כאשר הוא פולט מתוכו את כל הבחורות בביקיני ואת הילדים
עם המצופים. אז, בלילה, אני באמת מבינה את הפחד הגדול של האדם
בפניו, בפני השחור העצום והבלתי נגמר הזה שמשתרע עד אינסוף.
ואני מצטערת, כמו תמיד, על כך שאני קצת יותר מדי פחדנית מכדי
לרוץ עכשיו יחפה בחול ולהכנס למים עם הג'ינס והחולצה של גאפ
שאבא שלח לי מניו יורק. ואולי אני לא פחדנית, אלא סתם אנושית.
יעל ממשיכה לדבר, ואני ממששת את הדשא מסביבי, לבדוק שהוא לא
רטוב, ואז משליכה את ראשי לאחור ומותחת את ידי. כשאני שוכבת לי
ככה פרקדן, מוחי מתערפל קלות וכל הקולות סביבי נמחקים והופכים
לרעש לבן - הדיבורים של יעל, המכוניות שנוסעות במרחק מה על
הכביש, פכפוך הגלים... מדהים אותי לחשוב כמה זמן כבר לא שמעתי
את השקט הזה, וכמה הוא לא חסר לי בכל המרוץ המטורף הזה אחר
משהו בלתי מושג. השמים צלולים היום, ומלאים בכוכבים, כמו בכל
קלישאה שחוקה על החיים, ואני מתחילה לחשוב על כך שחלק מן
הכוכבים האלה כבר מזמן אינם קיימים, אבל אנחנו עדין רואים את
האור שלהם, בגלל המרחק העצום ועוד כל מיני הסברים שאינני
מבינה, כי הברזתי מיותר מדי שיעורי פיזיקה בתיכון. אני שומעת
זמזום חרישי ומרוחק, כמו משהו שמתרחש בתוך המציאות, כאשר אתה
עדין בחלום. אלה מסוקי הקרב שטסים לכיוון עזה כמו דבורים
ענקיות, מדליקים ומכבים את הפרוז'קטורים לסרוגין. מאירים את
השחור של המים לרגע ו...שוב חושך. ואני מתרוממת על המרפקים
ופונה ליעל, בפעם הראשונה הערב, ואומרת לה משהו על הקיום
הסוריאליסטי שלנו כאן, עם הים והמסוקים, השטחים והכוכבים
והחולצות של גאפ מניו יורק. ויעל מתחילה ישר לומר משהו בענין,
מנווטת את השיחה בכיוון החדש שעלה, אך אומרת, כמובן, דברים
שאין להם קשר למה שאני אמרתי, אז אני חוזרת לתנוחתי הקודמת על
הגב ובוהה במסוקים. ומאותו הרגע כל השלווה והרוגע, שתפסתי לי
באופן חצי חוקי באמצע העיר ובאמצע השבוע ובאמצע החיים בכלל,
הולכים לעזאזל. הרעש הלבן נמחק לי, כל הצלילים שמסביבי יוצרים
קקופוניה פתאומית וצורמים לי באוזן. אני מתיישבת בחזרה, כי
הדשא מתחיל לעקצץ אותי בצוואר ובכלל...פתאום נדמה לי שכל העולם
מזמן עצר מלכת, ורק אני רצה לאנשהו ובדרך קמלה לי במהירות
האור, מזדקנת, מזנקת אל תוך הקבר שלי. הרי עד לא מזמן,
החיילים, כמו אלה שיושבים עכשיו בדבורים הענקיות שם למעלה,
נראו לי הבחורים הגדולים עם הכומתות, הרובים והפוזה, והנה
איכשהו אני כבר חושבת עליהם כילדים, ואולי מפחיד להם שם, והאם
הם טסים למשימה מסוכנת. רק לפני יומיים לבשתי גם אני מדים, עם
החולצה שהייתה קטנה עלי ולמדתי לשפצר כומתה, והנה -  אני כבר
יכולה לקנות אלכוהול חופשי בניו יורק. ויעל מסתובבת אלי ונותנת
לי מבט נורא מוזר ואומרת, "היי, קירה. כולנו פוחדים ממשהו."
ואני חושבת שאולי בגלל זה היא החברה הכי טובה שלי. כי לפעמים
היא מבינה מבלי שאני ממש אומרת.