למורים ישנו קטע קבוע כזה של היטפלות למספר תלמידים מסוימים.
לא משנה אם כל הכיתה דיברה, הם תמיד יפנו לאותם ילדים קבועים
ויאשימו אותם בכל הצרות שקורות.
כמובן שתמיד יהיו גם הילדים המועדפים של המורה שלא משנה כמה הם
דיברו בכיתה וכמה הפריעו, הם אף-פעם לא אשמים! המורה כבר ימצא
את התירוץ הנכון כדי להוכיח שהם ילדים טובים.

בעיקרון, זה קטע שקיים לא רק אצל מורים אלא אצל מבוגרים
בכללי:
האנשים האהובים עליהם והמועדפים, יקבלו תמיד יחס מיוחד ובכל
בעיה שתתעורר, הם יאשימו את כל העולם חוץ מאת האנשים הללו
וכמובן שהם יאשימו קודם כל את האנשים שהם לא אוהבים או לא
מסתדרים איתם.

במשפחות אפשר להבחין בזה בקלות רבה - תמיד יש את הילד האהוב
בבית שמקבל הכל ונחשב למלאך בבית. לא משנה כמה בעיות הוא עושה
בבי"ס, אם הוא מעשן, שותה... תמיד הם יכחישו או יאשימו אחרים:
"הוא מסתובב עם חברה רעה שמשפיעה עליו. הם כולם שם מעשנים
ושותים ולכן כדי להרגיש שייך וחלק מהקבוצה הוא מתנהג
ככולם-מעשן ושותה. הוא לא אוהב את זה , פשוט הוא רוצה להרגיש
שייך ולא רוצה שיסתכלו עליו כעל ילד טוב כזה של אמא". הם תמיד
ימצאו לכם את כל התירוצים שקיימים בעולם כדי להוכיח שילד זה
הינו מלאך טוב שאף-פעם לא עושה צרות.
ואז, יש את הילד שנחשב "הכבשה השחורה" בבית ובכל דבר רע שקורה
בבית, תמיד יאשימו אותו-אם מישהו השאיר את המקרר פתוח, או לא
נעל את הבית, או שגילו כלי שבור, אז תמיד דבר ראשון יבואו אליו
בתלונות ולא משנה מי עשה את זה, או אם כבר שבוע אותו "כבשה
שחורה" לא היה בבית והרגע חזר-הוא היחידי שיכול לעשות זאת!
שהמלאך הטוב שלהם יעשה דבר כזה??? מה פתאום! אין מצב! רק אם
קרה לו משהו חמור או שזה היה מקרה חירום.
ואם יש בבית ילדים נוספים, אז הם הבלתי נראים-הורים לא שמים לב
לקיומם ומתנהגים כאילו הם לא קיימים באמת:
האבא רואה טלוויזיה יחד עם הילד האהוב והבלתי נראה.
בשלב מסוים הוא מחליט שאין מה לראות בטלוויזיה ולכן שואל את
בנו האהוב אם הוא רוצה לבוא לקניון כי אין מה לראות. האהוב
מסכים בסבבה ולכן האבא מכבה את הטלוויזיה ושניהם קמים משם
כאילו הם ראו טלוויזיה רק שניהם לבד ולא נותן חשיבות לעובדה
שגם בנו הנוסף ישב איתם.


אמנם ההיטפלות הזאת והיחס המועדף בולטים בעיקר ביחס המבוגרים
לצעירים, אבל זה קיים גם בחיי החברה בין אנשים שווי גיל
(ילדים, מבוגרים, צעירים...). גם בחברה רגילה תמיד יהיה את
"המנהיג" שאותו כמובן שכולם אוהבים, כולם תמיד מתקשרים אליו
ולפני כל פעם שרוצים לצאת כל החברה, מתקשרים לשאול אותו לאן
הולכים כי הוא יודע הכל והוא הקובע.
אין לשכוח שישנו גם אותו אחד שאף-אחד לא אוהב ובעצם הוא תמיד
נדחף אליהם. כל פעם שיוצאים, משתדלים לא להגיד לו אלא אם כן
צריכים ממנו כסף, הסעה או כל דבר אחר ואז כמובן דואגים להזמין
אותו.
כמעט שכחתי את אותו אחד שהוא הבלתי נראה בחבורה (אולי בגלל שלא
ממש שמתי לב לעובדה שהוא קיים). אותו אחד שכולם מדברים עליו,
מחליטים בשבילו דברים כשהוא עומד ממש לידם בזמן זה! גם אם הוא
יגיד להם: "הלו! אני עומד ממש כאן! אני מסוגל להחליט בשביל
עצמי.."
הם רק יגידו: "שקט, אנחנו עסוקים עכשיו! אל תתערב! נדבר איתך
אח"כ..."
זה אותו אחד שתמיד יריבו עליו בלי לשאול לדעתו-אם צריכים לטיול
שנתי 4 אנשים בחדר והם 7 אנשים, אז הם יריבו עם מי הוא יהיה
בחדר כי המורים אמרו שבחדר בו יהיו פחות מ-4 אנשים, הם יוסיפו
לשם אנשים בלי לשאול לדעתם. כמובן שאין מצב שישאלו אותו באיזה
חדר הוא רוצה להיות-הם יחליטו בניהם! כי מבחינתם אין לו שום
זכות בחירה.


בד"כ האנשים נשארים אותו סוג בכל חברה-בבית, בבי"ס, עם
החבר'ה..
אם בבית אני "הכבשה השחורה", אז גם בבי"ס סביר להניח שהמורים
תמיד יטפלו אליי ובחבר'ה תמיד ינסו לא לשתף אותי בכלום, לא
להזמין אותי לשום מקום ולמצוא אותי רק שהם צריכים משהו-פשוט
ינצלו אותי!
אם אני אהובה אז סביר להניח שבכל מקום וחברה יאהבו אותי.
בחברה שלנו, אף-פעם לא יתייחסו לכולם שווה בשווה, ביטול
המעמדות לא יצליח לעולם! העובדה שאנו חיים בדמוקרטיה, לא אומרת
כלום!
חשבו פעם שכך יתבטלו המעמדות וכולם יהפכו לשווים. אולי הם
שווים בפני החוק אבל בחברה עצמה זה אף-פעם לא יבוא לידי
ביטוי.
תמיד יהיה הטוב יותר ו"הכבשה השחורה"! תמיד יהיה את המצליח
יותר ואת חסר ההצלחה שאין לו כלום!
הלוואי ויכולנו לשנות את זה לפחות בחברה הקטנה בינינו-אבל
כולנו חברות צבועים ואנחנו לא מסוגלים לחיות ללא ההיררכיה
הזאת-לא יכולים לחיות בשוויון!
אני מאשימה את כל הקודמים לנו-אם מאז ומתמיד, עוד מימי קדם,
היו מחנכים אותנו לעובדה שכולם שווים - לשוויון! אז כיום היינו
מסתכלים על כולם כשווים ולא היה את ה"אהוב" של כולם ו"הכבשה
השחורה".
כשמישהו היה עושה משהו טוב, היו מעריכים זאת וכשמישהו היה עושה
משהו רע היו נותנים רק לו על הראש ולא מנסים לחפש אשמים אחרים
כדי לחפות עליו. היינו מתייחסים לכולם ושואלים לדעת כולם בכל
דבר שקיים ולא קובעים לאנשים דברים על דעת עצמנו בלי לשאול
לדעתם.
לא היו הופכים אנשים לבלתי נראים כי זאת הרגשה מסריחה! היחידי
שמרוויח מכל הסיפור הזה הוא "האהוב" כי בשביל כל השאר זהו סבל
רב יום, יום! הם עוברים את זה גם בבית, גם בבי"ס, גם עם החבר'ה
- בכל מקום שהם רק נמצאים! וזאת לא דרך חיים, אנשים זקוקים
ליחס, לחום, לאהבה, שיעריכו אותם...
אח"כ כולם עוד מתפלאים למה אחוזי ההתאבדויות גדלים מיום
ליום-כי המצב הזה רק הוליך ומחמיר עם הזמן.