אני זוכרת שתמיד היית שם בשבילי.
האח שמעולם לא היה לי.
דואג לי, שומר עליי מכל העולם.
הכעס שהתמלא בעינייך בכל פעם שסיפרתי לך על מישהו שפגע בי, אך
עם זאת הרכות בה חיבקת אותי.
ואיך שאמרת שהצבא לא יפריד בינינו.
והוא באמת לא הפריד.
תמיד היה לך את העיתוי המושלם הזה.
כשהייתי עצובה. או מדוכדכת. או כעוסה. או אפילו שמחה במיוחד.
כאילו היו לך מצלמות מעקב אחריי.
אני זוכרת שכל הזמן צחקנו כשאנשים תהו למה אנחנו לא חברים.
הרי אנחנו כל כך מתאימים זו לזה.
הרי כל כך התאמנו זו לזה.
ועכשיו, הימים לא עוברים.
אני יושבת בחדר החשוך שלי, על המיטה הקרה, בוהה באוויר וחושבת,
נזכרת, מחייכת ואז בוכה.
שום דבר כבר לא נראה שווה מאמץ.
לפתור תרגיל במתמטיקה?
בשביל מה? הרי גם ככה כולנו נמות בסוף. אז למה שלא נמות
מבורות?
אתה אהבת מתמטיקה.
אני זוכרת את הפעם ההיא, כשנכנסתי לכל כך הרבה לחץ לפני המבחן
והתחלתי לבכות ואתה הרגעת אותי וישבת איתי על כל תרגיל ותרגיל
עד שהבנתי את כולם.
קיבלתי לפני איזה שבוע בחזרה את המבחן. קיבלתי 98.

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?
להמשיך בחיים שלי? בלעדייך?
אבל אתה היית חלק מהחיים שלי.
אוך, לעזאזל, אתה היית החיים שלי!
לקח לי 3 שנים להבין את זה.
אני אהבתי אותך.
אני אוהבת אותך!
אבל אתה כבר לא פה.
אמרת שהצבא לא יפריד בינינו.
והוא באמת לא הפריד.
אבל המוות כן.