החברים שלי לעבודה נוהגים לקרוא לי "איש הקלינקס", כי אני תמיד
מצויד בחבילת טישו.
יותר נכון היה לקרוא לי "איש הלילי" כי כבר מזמן נטשתי את
ה"קלינקס קולד-קייר" לטובת ה"לילי טריו" הישראלי, אבל לא העזתי
לתקן אותם כי לא רציתי שאנשים יתחילו לצעוק לעברי "פייגלע"
כשאני עובר לידם במסדרונות.
אני מה שנקרא בשפה המקצועית "מלאך מוות". התפקיד שלי הוא לבשר
לאנשים על מות קרוביהם, תוך שמירה על מקסימום דיסקרטיות ומניעה
מבוקרת של זריעת פאניקה. זה יכול להישמע פשוט, אבל בלי להיכנס
ליותר מדי הסברים, מספיק שאומר לכם זאת - לא סתם הומצא הביטוי
"להרוג את השליח".

חתונה של סלבריטאים. דווקא החתן והכלה לא מפורסמים כל-כך, סתם
מכירים את האנשים הנכונים ומפוצצים בכסף.
בעודי עומד רוכן מעל דוכן המתאבנים, מקנח מדי פעם את האף
ומנשנש את דרכי אל הביקור הבא בשירותים הבטתי לעבר קהל האורחים
המפורסמים למדיי ותהיתי איך, לעזאזל, אני אמור לצאת מהצרה
הזאת. לפני כעשרים דקות קיבלתי טלפון ממרכז הבקרה - אליו מגיעה
כל עבודה שקצין העיר או המשטרה לא מסוגלים לטפל בה. ברגע שהם
מתייאשים - אנחנו נכנסים לתמונה.
החתן והכלה נפגשו בקורס טיסה במטוסים פרטיים, מה שהפך את
המטוסים לנושא המרכזי של החתונה. אנשי הקייטרינג היו לבושים
כמו אנשי אל-על, שמלת הכלה נראתה כמו חליפת טייס, המושבים היו
בצורת מושבי-טיסה, ובשביל להשלים את המוטיב, התכוון החתן לבצע
צניחה חופשית היישר לחופה. הסיבה שאני הגעתי לחתונה הייתה
שאיזה פלשתינאי, שהשיג נ"מ עלוב משנות ה-70, הצליח ליירט את
המטוס שנשא עימו את החתן.
אף אחד במשרד לא הסכים לקבל על עצמו את העבודה הזאת, אז הם פנו
אליי, מתוך האמונה הצרופה, שלי אין אלוהים. בתור החילוני היחיד
במשרד של למעלה מאלף עובדים, לא ידעתי אם לקחת את זה בתור
מחמאה או עלבון. ועדיין נותרה השאלה: איך לעזאזל אני מודיע
לכלה שהחתן נפטר מבלי ליצור מהומה שתגרום לאסון וורסאי להיראות
כמו משב-רוח קליל בכוס מים?
גם כדי למלא את הבטן המקרקרת שלי וגם כדי להסיח את הדעת
מעסק-הביש אליו נקלעתי, חזרתי לעסוק בדוכן המתאבנים ונשנשתי
בדבקות. משמאלי ראיתי את אקי אבני מפלרטט עם מירב מיכאלי
ומימיני את מיכל אמדורסקי מסדרת את מחשופה. השהיתי את מבטי על
המחזה המרנין למה שבקלות היה יכול להיות מוגדר כיותר מדי זמן,
אך כשזו קלטה את מבטי, במקום להסתלק מהמקום בכעס או להתקרב
אליי ולסטור לי כאות מחאה, היא חייכה אליי חיוך מפתה והמשיכה
לגעת לעצמה בחזה, אלא שעתה, היא עשתה זאת בחן רב יותר ובמהירות
שבהחלט יכולה לקלוע לפנטזיות של כל גבר ישראלי מצוי. כעבור
איזו דקה של משחק-פיתוי זה - היא פנתה בטקסיות אל עבר שירותי
הגברים. לא ניתן היה להתבלבל - לבחור בשלט לא הייתה חצאית.
עתה צצו במוחי לבטים שלא היו לי כמותם בחיים: הרי מצד אחד, אני
פה בשביל לבצע מטלה ברורה, "בשליחות המדינה", אם תרצו לתת לזה
נופח גרנדיוזי, מצד שני, מיכל אמדורסקי, אישה אשר מלווה כבר
שנים רבות את הפנטזיות והחלומות הפרועים והנועזים ביותר שלי,
הלכה לשירותי הגברים בכוונה ברורה שאלך אחריה. הלחץ גרם לי
להפריש כמויות בלתי-סבירות של נזלת.
הבטתי בשעוני. שעת החופה היא בעוד כעשרים דקות. כלומר, עליי
להגיע אל הכלה ברבע-שעה הקרובה. הבטתי אל עבר השירותים. עצם
המחשבה על לגשת לשם מילאה אותי בכאלו רמות של ערגה שאפילו הסמל
של שירותי הגברים נראה היה לי כמפתה.
קינחתי את אפי והתחלתי ללכת אל עבר השירותים, מודה לאל בכל
ליבי על שהעניק לי שפיכה מוקדמת.

פסעתי לתוך השירותים בצעדים שקטים. ניסיתי לשים ארשת פנים
נונשלנטית על אף שבתוך-תוכי התרגשתי כמו ילד קטן שעומד לפגוש
את ברני הדינוזאור.
צמרמורת מוזרה אחזה בי פתאום, הייתי בטוח שהיא נובעת מעצם
המחשבה על דמות הדינוזאור הסגול, אבל מבט קל למטה לימד אותי
שמקור התחושה המוזרה הוא לא אחר מאשר סכין הנעוצה בבטני.
מיכל אמדורסקי, שהחן שלה נשמר על אף שזה עתה דקרה אותי, נעמדה
מולי ונראתה מעט מבולבלת. ניכר היה על פניה שזהו ניסיון הרצח
הראשון שלה. ניצלתי את רגע הבלבול בשביל לקפוץ עליה ולנסות
להשתלט עליה בטרם תחכים ותנסה לדקור אותי בשנית - הפעם במקום
שבו קטלניות הפגיעה תהיה מובהקת ומיידית יותר. לאחר מאבק קל
מצאתי את מיכל אמדורסקי במקום שבו תמיד חלמתי שתהיה - בין
הידיים שלי, מזיעה בכל גופה, כשלבושה קרוע ומינימלי.
"תעזוב אותי!" היא דרשה ממני בתקיפות.
"למה, בשביל שתדקרי אותי שוב?" שאלתי. בתוך תוכי קיוויתי שזה
חלק מאיזה קטע סאדו-מאזוכיסטי שמוביל למשגל סוער שאחריו באה
ניידת טיפול נמרץ, אבל המזל לא האיר לי פנים.
מיכל אמדורסקי פרצה בבכי. "בבקשה, אל תספר לחגית שגדי מת."
הופתעתי קלות. איך היא ידעה למה אני פה? ניסיתי להיתמם - "מה?
על מה את..."
"אני מכירה אותך. איך אני אוכל בכלל לשכוח את פניך האכזריות,
אחרי שהודעת לבת-הדודה שלי על המוות של בעלה בחתונה שלהם לפני
שנתיים?"
שיט. אף-פעם לא חשבתי על זה שאנשים עלולים לזהות אותי מאירועים
קודמים.
"אבל הוא בכל מקרה מת," ניסיתי לפנות אל ההיגיון שלה, "שום-דבר
לא ישנה..."
"לא!" היא צעקה פתאום בחמת-זעם נוראית. "כל עוד אתה לא תספר
לה, הוא יהיה חי בשבילה, וזה מספיק טוב בשבילי!"
רציתי למחות בפניה על חוסר-הלוגיקה המובהק של טיעונה האחרון,
אך דומה היה כי הכעס המחודש מביע אותה לכוחות פיזיים מחודשים,
כאלו שגופי הפצוע לא יכל להם.
כשהיא לוקחת את הזמן שלה, מיכל אמדורסקי הרימה את הסכין שלה
והתחילה לחשוב על האופן היעיל ביותר להוביל למותי בטרם עת. אבל
אני לא התכוונתי לבזבז את הזמן שלי, מיד התחלתי להעביר במוחי
אלפי תוכניות מילוט אפשריות, תוך שאני בורר את הטובות ביותר
ועושה סקירה מדוקדקת של הסיכויים של כל אחת מהן לפעול. בחרתי
באופציה מתוחכמת למדי, ראוי לציין, בה לקחתי בחשבון את התאורה
המועטה של המקום, מהירות הזרימה של מי-ברז ומשקלה הסגולי של
דלת בתא שירותים. בדיוק התכוונתי לבצע לה תכנון טקטי אחרון
כשלפתע הייתי חייב לקנח את האף. צורך כזה להוציא נזלת מחוטמי
לא אחז בי כבר שנים רבות ולכן - כאילו מתוך אינסטינקט - שלחתי
ידי לעבר הכיס בו נשאתי עימי כמות מכובדת של נייר טישו.
פעולת היד שלי הבהילה את מיכל אמדורסקי, וזו הגיבה במהרה
בשליחת הסכין אל עבר היד שלי, מתוך כוונה ברורה למנוע ממנה
להגיע ליעדה. צעד זה היה שגיאתה הראשונה והאחרונה של מיכל
אמדורסקי. מילא לנסות להרוג אותי, מילא להציג לוגיקה שנויה
במחלוקת בזמן וויכוח, אבל למנוע ממני להגיע לטישו שלי?! על דבר
שכזה אי-אפשר לסלוח, גם לא ליפה בנשים. בתנועה מהירה - שכל
ניסיון להסביר אותה ייקח הרבה מדי מילים ויקטע את ההתרחשות,
שמעצם היותה חלק מסצינת אקשן אמורה להיות קצרה ומדוייקת -
הדפתי את הסכין והשתמשתי בטישו כדי לשסף את גרונה ולאחר, כדי
לקנח עימו את האף. מיכל אמדורסקי נפלה לרצפה המומה ובנשמתה
האחרונה בוודאי חשבה כל מיני מחשבות מיניות ופרובוקטיביות.

הבעייתיות של הסיטואציה אליה נקלעתי הייתה בלתי-ניתנת לעירעור.
בעוד כעשר דקות נכנסת הכלה לחופתה, כשהיא בחוסר ידיעה מוחלט על
כך שאי-שם באיזה שדה נידח במרכז הארץ נאספות שאריות גופתו של
בעלה-לעתיד-לשעבר לתוך שקית פלסטיק של זק"א. הבטן שלי הייתה
מפולחת ודיממה, ואי-מציאת רופא ברבע השעה הקרובה עלולה הייתה
בהחלט להוביל למותי. והגרוע מכל - גופתה של זמרת פופ ישראלית
ידועה שכבה למרגלותיי בשירותי הגברים, כשבעלה בדיוק נכנס
להשתין.
פניו של אסף אמדורסקי היו מזועזעות. אישתו האהובה שכבה מתה על
רצפת שירותי הגברים, ומעליה עמד גבר שהחזיק בטישו-משומש ביד
אחת, ובבטן מדממת בידו השניה.
חשבתי אם יש דבר כלשהו בעולם שאני אוכל להגיד באותו הרגע בשביל
לתקן את המצב, ומשנוכחתי כי ככל שהזמן עובר הזעזוע וההלם בפניו
של אסף אמדורסקי מתחלפים בכעס ובזעם רצחני, החלטתי שהצעד החכם
ביותר באותו הרגע הוא לברוח מהר ככל האפשר מהשירותים.
רצתי כפי שלא רצתי מימיי. רצתי עד שהנשימה נגמרה לי, וכשהיא
סירבה לחזור - כנראה בגלל הפצע בבטן שלי - המשכתי לרוץ גם
בלעדיה. בהיותו סלבריטאי כמותם, אסף אמדורסקי זכה לאהדת הקהל,
ולכן כל אדם שנתקלתי בו ניסה לפצוע אותי בעצמו או לפחות לעכב
אותי קלות כדי שאסף אמדורסקי - שבינתיים קלטתי שהוא אוחז בידו
בסכין של אישתו - יוכל לממש בי את כוונותיו הרעות. קפצתי מעל
צביקה הדר, הכנסתי אגרוף ליעל בר-זוהר, בעטתי באילנה ברקוביץ'
- כל זאת כאשר אסף אמדורסקי דולק אחריי כמו כלב מיוחם.
רצתי ורצתי עד שבזווית העין קלטתי את הכלה. הבטתי על הבטן
הפצועה שלי, המאמץ הפיזי הנוכחי לא הותיר לי סיכויי הישרדות
רבים - לפני שנכנסו לעבודה העבירו לנו קורס עזרה-ראשונה קצר
שבסופו ניתנו לנו עצות יעילות "איך לדעת שאתם עומדים למות ואיך
למנוע את זה". חבל שנרדמתי בחלק האחרון. המבט הרצחני בעיניו של
אסף אמדורסקי לא הותיר לי מקום לתהיות מה הוא יעשה בי כאשר
יתפוס אותי. באותו הרגע גמרתי בלבי שאם אני עומד למות - אני
לפחות אנסה לסיים לבצע את המוטל עליי.
בשארית כוחותיי פניתי לעבר הכלה והגברתי את קצב הריצה. כשהגעתי
אליה גיליתי כי אין לי מספיק אוויר בשביל להסביר לה את כל נושא
מות ארוסה לעומקו - בוודאי לא כשאסף אמדורסקי עומד כל שניה
לנחות עליי ולסיים את העבודה שאישתו התחילה - אז החלטתי להסביר
לה על-ידי מתן דוגמאות.
"מה שאני עומד להיות," אמרתי לה, מתנשף. "אז גם בעלך."
ושנייה לפני שאסף אמדורסקי קפץ עליי ודקר אותי עשרות פעמים
בחלקים שונים ומשונים בגוף, זרקתי לה את הטישו שעוד היה בכיסי.
גם ככה כשמתים כבר לא צריך לקנח את האף.

נכתב לסדנה המ"ג.