הוא הביט בה יושבת על הספה לידו, ונשימתו נכלאה. תחילה לא ידע
מה יש בו בפרופיל הזה שמביא דמעות אל זוויות עיניו. רגע ארוך
עבר ואז הרשה לעצמו לנשום, אבל לא הסיט את מבטו. הרגיש שבדרך
שאינה מובנת לו כלל, הקו המשוך מגבול השיער עד למקום שבו הצואר
מתחבר אל עצם הבריח הוא השביל המוליך מחיצוניותה אל שורש
נשמתה, אל תמצית הווייתה. וכשסיים להגות את ההרגשה הזאת, לא
יכלו עוד עיניו להכיל את הדמעות. שאל את עצמו מה יש בקו הזה
שעינו מסרבת להינתק ממנו ולו להרף, ומדוע בהביטו בילדה מן
החזית, לא רק שהוא חופשי להניע את עיניו ממנה והלאה, אלא אינו
יכול למקד בה את המבט למעלה משניות ספורות? ראה בחוש שהתשובה
תכאיב לו, ונשאר כך, עיניו קבועות בה, ממתין שהתשובה תגיע
מאליה, יודע שגם אם ירצה, לא יוכל להימלט ממנה.
לפתע פנתה אליו, ואמרה לו משהו. הוא לא שמע דבר, הספיק לראות
את שפתיה נעות, ואז נגלתה לעיניו חזית פניה והתשובה כבר נחקקה
בתודעתו: הפרופיל הוא קו המיתאר הנקי של נשמתה התמימה, הצלולה,
כפי שבאה לעולם, וחזית הפנים היא מפה שציירו הסבל והעלבון,
האכזבות, המצוקות, המריבות האינסופיות, הלעג וקשי-הלב שהיו מנת
חלקה מיום היוולדה.
הוא רכן אל בתו ונשק לה קלות על מרכז מצחה ועל קצה אפה, השתהה
מעט ונשק בלהט ללחיה הימנית וללחיה השמאלית.