מה הכוונה בלהיות חיים?
האם זה אומר שהגוף שלי מתפקד בצורה נורמלית? שאני נושמת בצורה
סדירה?
כי אם כן, אז נכון - אני מאוד חייה, הכל אצלי תקין.
ומה הכוונה בלהיות מתים?
האם זה אומר שהגוף כבר לא מתפקד? שהלב לא עובד יותר ואני לא
נושמת?
כי אם כן, אז אני נחשבת עדיין כאדם חי וכמוני עוד מיליארדי
אנשים בעולם הזה.
אז רגע, לנשמה אין קשר בהיותנו חיים או לא? אין לה משמעות
מסוימת במצב החיים שלנו? אם הגוף שלנו מתפקד כרגיל, אז ללא
התחשבות במצב הנשמה נוכל ישר להגיד שאנחנו חיים?
אני לא חושבת שזה ככה. לדעתי, לנשמה שלנו יש הרבה יותר משמעות
וחשיבות בקביעת מצב החיים שלנו מאשר לגוף, כי בסופו של דבר מה
שמפעיל ואחראי על הגוף שלנו זאת הנשמה - המוח הוא זה שנותן
פקודות לגוף איך לפעול, ולו הנשמה נותנת את הפקודות - גם אם לא
במודע.
יכול להיות מצב של גוף מושלם מכל כיוון אבל בתוכו תהיה נשמה
רעה מאוד, או נשמה שמתה כבר מזמן אבל אותנו יעוור הגוף המושלם
ומבחינתנו, אותו אדם הוא יותר מחי - הוא חי חיים מושלמים
וטובים.
המראה הוויזואלי מאוד מבלבל ומשפיע לצערנו על המחשבה של בני
האדם, ומטעה אותנו נורא.
אני רואה את החיים והמוות בצורה שונה לחלוטין, אני חושבת,
שחיים זה כאשר הנשמה בריאה וטוב לה, כאשר הכל אצלה תקין והכל
פועל בצורה סדירה - בנשמה! לא בגוף!
לדעתי, כאשר הנשמה כבר לא מתפקדת כי רע לה והיא כבר לא בריאה -
זה נחשב מוות! כי בעצם, אם אנחנו אוהבים בנאדם וכייף לנו איתו
(ברוב המקרים), זה בגלל הנשמה שלו, ולא בגלל הגוף שלו.
אנחנו נהנים בחברת נשמתו ולא בחברת גופו! אם רע לנו מבחינה
נפשית זה אומר שהנפש שלנו נפגעה ורע לה, היא צריכה עזרה ואת
העזרה הזאת היא תבקש מנפש אחרת ולא מגוף אחר, כי הגוף לא יוכל
לעזור לה! שום תרופה וטכנולוגיה לא יעזרו לנפש בצרה - רק נפש
אחרת תוכל לעזור.
להבדיל מהנפש, גוף פגוע כן אפשרי (ברוב המקרים), לרפא בעזרת
תרופות וטכנולוגיה. אם נפצעתי קשה ואני אקבל טיפול נכון לכך,
הפצע בסופו של דבר יחלים וכמעט שלא יוכלו להבחין בכך, אולי
תישאר צלקת קטנה שבקושי רואים אבל זה לא יכאב יותר, זה רק סימן
למזכרת.
אבל אם לדוגמא מישהי נאנסה או שעברה התעללות נפשית בבית, לא
משנה כמה יבקשו ממנה סליחה, כמה שינסו לדבר איתה, את הפצע שיש
לה לא יוכלו לרפא, זאת צלקת שתלך איתה לעולם! וכאן להבדיל
מפגיעה גופנית, זאת צלקת שתמיד תמשיך לכאוב ותמיד תפגע בה מאוד
- זהו פצע לחיים!

אני חושבת שכאשר הגוף מת אנחנו לא באמת מתים. כל עוד הנשמה
שלנו בסדר, לדעתי אנחנו עדיין חיים. אבל ברגע שהנשמה שלנו מתה
והיא כבר לא בסדר - אז אנחנו נחשבים למתים!
קודם הוכחתי שהנשמה היא זאת שבעצם שולטת על הגוף ולא הגוף עליה
ולכן יוצא מכך, שאם אדם מת מבחינה גופנית, הנשמה שלו עדיין
קיימת ויכולה להתקיים עד בלי די.
אם מבחינה גופנית אדם מת אד כולם בוכים ועצובים כי הם חושבים
שזהו! הוא סיים את חייו! הוא לא כאן יותר! אבל מה שהם לא
מבינים, זה שהנשמה שלו עדיין ממשיכה להתקיים, היא עוד לא מתה
והיא עדיין מסתובבת כאן בינינו. ולכן הם לא צריכים לבכות, כי
בעצם אותו אדם עדיין תמיד כאן איתם ופשוט הוא עכשיו לא סובל
מבחינה גופנית וטוב לו יותר.
ולמה כאשר נשמה מתה, אנשים לא בוכים? הרי האדם כבר בעצם לא
איתם! אז מה עוזר להם לראות את גופו? רואים גם גוף שכבר מת! אז
בסדר הוא לא מתפקד ואם נדבר אליו לא נקבל תגובה, אבל גם כאשר
הנשמה מתה אנחנו לא ממש נקבל תגובה מהבנאדם כשנפנה אליו... אז
מה ההבדל?
להיפך, כשהנשמה מתה אז רע לה מאוד והיא עוברת אין סוף של
ייסורים יומיומיים, אז לא עדיף שלפחות יהיה לה טוב? האנשים לא
בוכים מתי שבעצם אמורים לבכות! הם חושבים רק על עצמם - הם
בוכים כלשהם רע ולא כשלבנאדם שחשוב להם באמת רע! רע להם
שהבנאדם מת, כי הוא עזב אותם והם יתגעגעו, אבל כל עוד הם רואים
את הבנאדם חי ונושם להם מול העיניים אז לא מפריע להם מה המצב
שלו ואם טוב לו או רע לו, אם הוא שם באמת או לא.
לאנשים פשוט קשה להבין דברים שהם לא רואים, הם מפחדים מדברים
שהם לא מבינים - הדברים המוחשיים והנראים לעין הרבה יותר
מובנים להם, ולכן מעדיפים להסתמך על הדברים שיותר קל להם
להבין, מאשר להתאמץ קצת ולנסות לראות דרך עינייה של הנשמה -
העיניים של הלב! למה להם לנסות משהו חדש כשהם כבר רגילים לראות
בעיניים הוויזואליות שלהם? זה הרבה יותר פשוט בשבילם... למה
להתאמץ?
אם אנשים היו קצת מתאמצים, חושבים מעבר לעצמם ומנסים לראות דרך
עיניי הנשמה, אולי החיים היו נראים אחרת לגמרי והיו הרבה יותר
יפים, כי אנשים היו יודעים להבחין בצורה נכונה בין אדם מת
לחי.
הם היו בוכים כאשר נשמתו של בנאדם מתה וכאשר גופו היה מת, הם
לא היו בוכים ושמחים שלפחות הנפש שלו עדיין קיימת.
ההבדל בין גוף לנשמה הוא שמוות של נשמה אפשר למנוע, כי הנשמה
חיה עד בלי סוף ואם תקבל יחס נכון היא לא תמות והיא תישאר תמיד
שמחה ותקינה, אבל מוות של גוף לא באמת אפשרי למנוע, גם אם
הצלחנו לדחות אותו במעט, אף פעם לא נוכל למנוע אותו לגמרי, כי
גוף הוא בן-מוות ובשלב מסוים (במקודם או במאוחר) הוא יאלץ
למות. נשמה היא בת-אלמוות והיא יכולה להתקיים עד בלי סוף.

אם אנשים יבינו שלנשמה יש חשיבות הרבה יותר גדולה בחיים מאשר
לגוף, הם יבינו שמסתובבים בינינו אולי אפילו מיליוני אנשים
שכבר מתו מזמן ואף אחד לא שם לב לזה - אנשים שכבר מעכשיו
נמצאים בגיהנום נצחי.
כולם חושבים שמוות פיזי או פגיעה פיזית זה מאוד קשה וכואב, הם
חושבים שכאשר בנאדם מת הוא סובל המון, אבל הם לא מבינים שהכאב
הזה בחיים לא ישתווה לכאב שבפגיעה נפשית או מוות נפשי.
כשבנאדם סובל מבחינה גופנית, המוות בעצם גועל אותו מייסוריו
ומשחרר אותו לחופשי, בעוד שכאשר קיים מוות נפשי, אין שום שחרור
מייסורים אלא להיפך - זה כניסה לעולם של ייסורים אין סופיים
כשברוב המקרים, אפילו מוות פיזי לא יכול לעזור כאן - זה סבל
מתמשך שלא נפסק לעולם!
אני אמנם אף פעם לא חוויתי מוות פיזי וגם לא גססתי עדיין
מבחינה פיזית, כך שאין לי ממש מושג מהו מוות כזה, אבל גסיסה
מבחינה נפשית אני חווה כבר הרבה מאוד זמן, ותאמינו לי שזה דבר
מאוד קשה לעבור, במיוחד בהתחשב בעובדה שאי אפשר לרפא את זה
ואין דרך מוצא מזה - להבדיל מגסיסה פיזית שהמוצא זה המוות עצמו
- ככה אני אשאר לעולם!
אז נסו לפחות אתם שקוראים את זה, לנסות להתחיל להסתכל קצת
בצורה שונה על העולם, נסו להסתכל קצת דרך העיניים של הנשמה.
תנסו זאת לפני שיהיה מאוחר מדי כי עכשיו אתם עדיין יכולים.
אם תסתכלו דרך עיניי הנשמה אולי תצליחו להציל מספר נשמות
שעדיין נמצאת רק בתהליך של הגסיסה, כי אין דרך להציל נשמות
שסיימו את תהליך זה ומתו כבר!