"היה קשה, אבל התגברנו על זה", אמר המנהל המסורבל למורים בקשר
לבעיית המוגבלים רעיונית.
"מצאנו מורה שתוכל ללמד זבלנות. תירצה, בואי!" אמר המנהל ולאחר
מכן שרק לה ותרצה, כבת 45 נכנסה לחדר.
היא הייתה גוצית חביבה שלומיאלית עם משקפיים גדולים ועבים
שנהגה לדבר הרבה ומהר, להתבלבל ולהתקל בדברים אקראיים.
"שלום לכן בנות", אמרה תירצה בלי להתחשב בעובדה שהיו גם זכרים
בחדר.
"אני תירצה שפלינג ואני מזבלת למדנות".
"מלמדת זבלנות" תיקן אותה המנהל.
"לא משנה" המשיכה תירצה, "אני אלמד את קבוצת המוגבלים רעיונית
זבלנות, ואני אה..."
"חושבת?" שאלה אחת המורים.
"לא, אה..."
"הולכת?" שאל מורה אחר.
"לא, אה..."
"רוצה?" שאלה מורה נוספת.
"לא, טוב לא משנה... שתהייה שנה פורה וטובייה לכולנו" היא אמרה
ויצאה מחדר המורים, לא לפניי שנתקלה בשולחן.
"לעזור לך?" שאלה המורה לתמיכה נפשית.
"לא, זה בסדר... אני בסדר"
"את בטוחה שלא כואב לך משהו, את לא רוצה לתבוע מישהו על משהו?"
שאל המורה לתלונות שווא.
"לא כואב לי כלום. אני בסיידר" היא אמרה.
"טוב" אמר המורה וחזר למקומו.
"להתראות לכולם וחג מולד שמח" היא אמרה בצאתה מחדר המורים.
"להתראות" הם ענו לה והמשיכו בהפסקתם.
תירצה ידעה שבד"כ בהפסקות המורים מבלים בחדר המורים, אבל
העדיפה לצאת החוצה ולהכיר את המקום.
היא יצאה החוצה לחצר וראתה את התלמידים.
חלק מהתלמידים ישבו על הרצפה ושתו קפה, חלק עישנו נרגילה לייד
צינור הגז, חלק שכבו מול השמש עם זכוכית מגדלת שמכוונת לפרצוף
שלהם וחלק סתם ישבו.
היא ידעה שהתלמידים שסתם ישבו הם התלמידים שעתידים להיות שלה
אז היא אזרה אומץ וניגשה אליהם.
התלמידים האלה שישבו מילמלו אחד לשני משפטים כמו: "אז מה
עושים?", "לא יודע" ו"אתה בא אה... ב...טוב עזוב..."
כשלפתע תירצה קטעה אותם:"שלום? אתם מוגבלים רעיונית במקרה?"
"אממ... כנראה..." אמר אחד מהם.
"אז אני אהיה המורה החדשה שלכם" היא הצהירה.
"טוב" הם אמרו.
"אתם אה... רוצים לשאול אותי שאלות?" היא שאלה.
"לא" הם ענו בקול אחד.
"טוב, אז אני מניחה שהיום, עוד מעט, בעוד עשר דקות, בבוא הזמן,
אני אתחיל ללמד אתכם, לזבל לכם את השכל כפי שאני עושה עכשיו
וללמד לכם את הצורה!"
"טוב" הם אמרו.