יש סימטאות המרוחקות מכל מקום, כשמהלכים בהן נדמה שזו הסימטה
היחידה בעולם. האורות עמומים ברחובות אחרים אך בסימטה היחידה
בעולם אור פנס בודד משתבר על האספלט הרטוב כמו רסיסי זכוכית
בוהקים. אני צועדת בה, יודעת מה מתרחש מאחורי כל תריס מסוכסך
או וילון לבן שרוחשים חיים מול מול הלילה. מכירה כל ריח ורחש
מאחורי הפתחים סתורי הערפל. אדע מה עובר במרזבים מוכי הגשם,
ספוגי צלילי הרוח. כפותיי השחורות מובילות אותי למצוא בה את
הדרך, רדופות וקרות. האספלט מקפיא בלילה של פברואר. רצה חסרת
שלווה כדי להספיק הכל, לראות מה בחצרות ובגינות, הלילות שהייתי
בתוכך נטמעו בקרביי. ליבי זוכר את מראות בקרייך המחוייכים, בהם
קירות הבתים האירו את הירוק.  טובעת בצלליות המוזרות על דלתות
העץ שלך, חיה מפיסות חייך השוקקים שאת משליכה לפחי האשפה.
מהלכת בזהירות, בהססנות, אל מרתפיייך, נוברת באדמה, ישנה בחדרי
מדרגות של שעה מאוחרת, כי תש כוחי. רוח נושאת פסיפס עננים אל
המזרח, הגשם פסק, אך טיפות טל על העשב מבשרות כי יומך הגיע.
בעוד רגע תישטפי באור מסנוור, ואני אעלם בין רגליי העוברים
השבים אלייך. אחכה שוב לרדת הערב, שנשמתו יוצאת אל הלילה שלך,
ואני עובר בתוכו. העונות התחלפו.