פעם בשבוע בממוצע אני נמצא בקרבת יצור חי שבא לי פשוט לבוא
ולצעוק לו לתוך האוזן הכי חזק שאני יכול: "מי אתה בכלל???".
כל היצורים האלה הם בני אדם, ותמיד הם לא מכירים אותי.
הבן אדם אוהב לזלזל באנשים אחרים שהוא לא מכיר.
רוב האנשים עושים את זה בתוך הראש, אבל החלק הקטן יותר שהוא
המסוכן יותר מוציא את זה החוצה.
אין שום סיבה הגיונית לזלזול - כולנו מאותו דגם.
יצאתי לסיבוב לרחוב, סתם להוציא כסף מהבנק. כשעברתי באיזו סמטה
חשוכה שמעתי איזה נערה מרחוק שורקת בהתלהבות לכיווני, היא
צעקה: "איך קוראים לך?", עניתי לי של ששלמה (לא באמת קוראים לי
שלמה!), היא צעקה שוב: "איך קוראים לך באמת?", המשכתי ללכת.
בדרך חזרה מהבנק עברתי באותה סימטה - שוב אותה נערה - הפעם
שמתי לב שהיא יושבת שם עם עוד קבוצה של נערים או נערות, לא
הצלחתי לזהות את הפנים של אף אחד מהאנשים שישבו שם. הסתכלתי
קדימה לאופק והמשכתי ללכת, מתעלם מנכחותה של אותה נערה. אחרי
כמה צעדים היא צעקה: "תגיד נו, איך קוראים לך?", עניתי לה שהיא
קטנה מדי, היא צעקה שהיא לא, ושאלה בן כמה אני, עניתי לה שבן
17.5. היא צעקה: "רואה, אני לא קטנה", המשכתי ללכת במהירות
קצובה מסתכל על האופק וצעקתי שהיא "כן", היא ענתה בצעקה "לא",
אני עניתי בצעקה "כן".
וכאן זה נגמר בעצם. חזרתי הביתה ושום דבר לא השתנה. החיים גם
ככה לא יחזרו על עצמם, זה לא משנה מה אני עושה.
אין לי מושג איך היא ניראת ואני לא יודע איך קוראים לה - שמעתי
רק את הקול שלה, אני בספק אם גם אותו  אוכל לזהות.  אני מרגיש
שאני מנסה ללכת נגד הזרם, נגד הגורל, נגד התסריט שכבר נכתב
מראש - כל זאת מתוך סקרנות, מתוך תיעוב לתסריט שהחיים מכתיבים
לי.
עם הייתי עונה לה, קרוב לוודאי שהיינו עכשיו שוכבים במיטה
ערומים, או שהיא היתה בורחת ממני כשהייתי מנסה לתפוס לה את
השד.
ככה זה יותר מענין - קרוב לוודאי שאראה אותה עוד פעם - היא
חושבת שאני ה', אומרת לחברות שלה שאני איזה סנוב, אבל בתוכה זה
עושה לה את זה.