עמדנו שם... אבני החומה לשמאלי, ואני מרימה ראשי להתבונן
בעיניו הכחולות, העמוקות כל-כך..

"אני אעזור לך למצוא את הנפש התאומה שלך, כי אני יודע, שתיוולד
לך בת-בכורה. אבל רק בתנאי, שתבטיחי לי, שהבת שלך והבן שלי,
יוכלו להתחתן, אם הם יאהבו באמת זה את זה."

"אני מבטיחה." - עניתי.

" וכשיגיע הזמן, את חייבת לתת לה לבחור בעצמה..!"

"אני מבטיחה, שבבוא הזמן היא תבחר בעצמה, ואני לא אתערב בבחירה
שלה!" - הבטחתי.

הוא שם בידי טבעת, עליה נכתב "אללה" בערבית.

אך עיניו... כחולות-כחולות... עמוקות-עמוקות... היו מוחשיות
הרבה יותר מאותה טבעת. טבעת חותם, זו הייתה, אך בדם נחתם
הסכם...

ואז ידעתי, אני חייבת ללמוד להיות מורת דרך טובה לביתי, כי
עליי להדריך אותה אל האהבה. עליי להיות חברה אמיתית בשעת-צרה,
שותפה אמיתית גם לשמחה... עליי להיות שם עבורה, כי תמורת מתנה
כה יקרה, אעשה ואקיים את ההבטחה, ולמען קיום ההבטחה הזו, אעשה
הכל בעצמי, כדי ללמוד אהבה מהי, כי איך אוכל להדריך את ביתי
בדרכה הנכונה, אם אין אני יודעת בעצמי מהי?

איך אוכל להדריך את ביתי, להמנע מלפגוע בעצמה, אם בעצמי, אני
לא יודעת להמנע מלהפגע? ועוד כשמוטל עליה לבחור לגמרי בעצמה...
איך אוכל לדאוג, שביתי היקרה תדע ללכת בעקבות האהבה, ולא
תוותר?

איך אוכל לוודא, שהיא לא תישבר, כשירבו מיכשולים, אם לא אדע
להיות שם בשבילה לתמוך בה?

השאלות היו חזקות ממני, וליבי מיהר ומצא להן תשובה... אני
יודעת את הדרך שלי, עליי ללכת בעקבות האהבה ולא לוותר...

אני יוצאת לקיים את ההבטחה שלי!

אני יוצאת למסע!

ולליבי מפת-הדרכים הרי ידועה!

ארזתי בתרמיל זיכרונות-רגשות... וגם את החלומות... לקחתי גם
מזכרת או שתיים, שיעזרו לי לראות עבר ועתיד... ארזתי כמה
שירים... והתרמיל הקטן והדל נטלה על המוט... הלבשתי בגדים
נוחים לדרך, ונעליים נוחות להליכה...

וכמו השוטה היוצא למסע, כך יצאתי גם אני, כשעיניים
כחולות-כחולות ועמוקות-עמוקות מלוות אותי לכל אורך המסע...

וכמו השוטה, הייתי לנזיר... והעולם כולו פתוח בפניי בשלל
אפשרויות...

מדהים ביופי... מרהיב עין הוא העולם שלנו, אם רק נדע להתבונן
בו באהבה.