בסוף מצאו אותו זרוק מתחת איזה ג'יפ סיור,
חשבו הכל נגמר, הגיע זמנו אם כי באיחור, עכשיו הכל ברור.
או-אז התברר לפי שעה הוא רק נרדם,
בעיטה בתחת, והוא קם,
למרות שבדרך אל האוהל במשלט,
הוא חשב שאם ממילא ישתו לו ת'שבת,
את שתי עיניו לאיטו עצם,
הרי לעולם הוא לא יהיה כמותם,
בעיטה נוספת למטומטם,
אלכס...
בוקר אחד הוא בקע מקליפתו,
וכולם צפו בו מתמתח.
חגית אהבה אותו למרות שגיונותיו,
גם דויטש, נו זאת של הקצין המשלח.
יום שבת, המוצב כולו עטוף כותונת,
עובר לו ההוא הפלוגתי ליד העמדה המבוטנת,
הוא שומע מן מזמור של משובה,
והוא עולה לשם, מצטמרר למחשבה.
כבר בצאת הכוכבים הספק החל משתלח,
אולי היה צריך למשול קצת ברוחו.
סך-הכל הוא הקצין המשלח,
וההוא חייל בשיא כוחו.
הוא הורה על משלחת של חיפושים,
השחר כבר בוקע עוד מעט,
כל שעה גוברים יותר ההיסוסים,
זאת היא שהיתה צריכה לחטוף שבת.
ודויטש אהבה אותו, אומרים גם ההיא, נו, הפקידה.
יש הטוענים שראו אותו מסתודד גם עם קצין המפקדה.
בסוף מצאו אותו זרוק מתחת איזה ג'יפ סיור,
חשבו הכל נגמר, אם כי באיחור הרי הכל ברור.
או-אז התברר לפי שעה הוא רק נרדם,
בעיטה בתחת והוא קם,
למרות שבדרך אל האוהל במשלט,
הוא חשב שאם מימלא ישתו לו ת'שבת,
את שתי עיניו לאיטו עצם,
הרי לעולם הוא לא יהיה כמותם,
בעיטה נוספת למטומטם,
אלכס...
ליל שרבי, סוף אייר תחילת סיוון,
אלכס מצטחק סובב בתחתונים,
אוזניו מצטלצלות מנעימת הצפרדעים, כיוון
שהגיע עצמו ישירות אל העמדה,
גולדין מקיץ עצמו, מיוזע ומפוחד,
קורא "עצור" חושב זו נמייה.
מייד נפלטת לו יריה
אלכס בורח, רוצה להיות לבד.
הוא מחפש לו כוך כדי לחיות בו בכאילו...
עם אור ראשון שוב החיפושים התחילו...
כל פעם שהיו שומעים מהמשטח צעקה
ידעו שאלכס שוב נרדם מתחת למרכב.
הגלגלים ליטפו אותו ביד רכה,
ןהוא היה מביט בהם כמו מאוהב.
את אותה תחושה העניק לו ג'יפ סיור,
יש אומרים גם אביר הכוננות.
כולם ידעו שזה תחליף לאוננות.
קהל המון טען שזה מעשבים מסויימים,
אמרו: הוא לא שכב מתחת רכב אם הוא לא הריח.
היו שקבעו שחייבים לספר למשלח,
ג'יפ סיור מניע חיילים מנומנמים.
כולם ראו בזה דבר שבשגרה,
עד שדויטש בכתה כי מזה יומיים...
בסוף מצאו אותו מתחת איזה אביר כוננות מגולוון.
חשבו נו מה חדש, אין מה לעשות, כיוון
שמיד הסתבר להם שהמקרה הזה די מקומם.
בעיטה בתחת והוא נותר דומם,
גם לא בדרך אל האוהל במשלט.
דויטש הבינה די מהר כי משהו פה מסריח
גם בלי מבטיו של המשלח,
היא ראתה כוכב זורח,
והשמש שעלתה לה לאיטה,
נצנצה בדמעותיי כשבכיתי יחד איתה.
טל מזרזף, בבוקר קיץ מלחלח,
אני הייתי לה ההוא המשלח... |