היה היה לפני שנים רבות איש זקן, שגר בבקתת עץ קטנה ליד נחל
מעט יבש בעיירה רחוקה. האיש הזקן לא היה יוצא מביתו אף פעם
ולכן אנשי העיירה לא ראו את פניו מעולם.

ביום אחד נער צעיר שרצה לפתור את התעלומה החליט ללכת לביתו של
הזקן, וכך קרה וכך היה ועל דלתו של הזקן נשמעה נקישה, הזקן פתח
את דלת הבקתה וציווה על הנער שעמד מולו לזרוק לנחל את שעונו,
וכך עשה הנער ואחר כך נכנס לבקתה הקטנה והריקה, והנער הבחין
במהרה שלא היה שום זכר לשעון או לחפץ שמציין זמן בבקתה.
אז הנער שאל את הזקן שאלה:" מדוע אין שום חפץ בביתך שמראה את
הזמן?" והזקן השיב לנער במהרה: "או, הזמן הוא רק לטיפשים נערי,
בני-אדם עסוקים יותר מדי בזמן, הם עסוקים בדאגות ובחששות לגבי
עתידם, עד שלא שמים לב למה שמתרחש בו זמנית מסביבם, הם חיים על
פי מה שהזמן מורה להם, מתי לישון ומתי להתעורר, מתי ללכת
לעבודה, אך אני וויתרתי על חיים כאלה הרי חיים כאלה לא נותנים
משמעות להגדרת החיים".
הנער התרשם מאוד מתבונת הזקן ומחוכמתו ומדי יום החל לבקרו,
ולשמוע את סיפוריו, ומחשבותיו ודעותיו, ואט אט החלה להיווצר
קרבה בין הנער לזקן.
יום אחד הזקן חלה במחלה קשה שכדי לרפאה הייתה דרושה תרופה
יקרה, הנער שאהב מאוד את הזקן החל לחפש עבודה וגם מצא אחת
במהרה, הוא עבד כעוזר פורק מטענים ולאחר כשלושה חודשים חסך
מספיק כסף כדי לקנות לזקן את התרופה.
והזקן לקח את התרופה ולנער הודה, והנער המשיך לבקר בבקתה.
אך יום אחד כשביקר הצעיר את הזקן, הקשיש שכב חיוור במיטתו,
הנער אל הזקן ניגש ושאל מה קרה וכך לו הזקן ענה:" אוי נערי
היקר, חוששני כי התרופה לא שיפרה בהרבה את מצבי ועכשיו הגיע
זמני", הנער היה מבולבל ואמר לזקן:" אך אין כל זכר לזמן בביתך
אז איך הוא הגיע?", והזקן השיב לנער:" טעיתי נערי, טעיתי בחורי
היקר, אומנם בני האדם קובעים את הזמן אך לעולם לא יוכלו לקבוע
את זמנם", הזקן סיים את דבריו ועצם את עיניו והוא לא פקח אותם
יותר לעולם.
והנער שם עמד אף לא דמעה אחת מעיניו זלגה, רק לבו, רק לבו זעק
וצעק ובכה, הוא בכה בחשכה כשאף אחד לא ידע, כשאף אחד לא שמע.