בין רגע אחד למשנהו הופיע הבזק. מן הבלח של משהו, שאיש לא יוכל
להגדיר בשפה מדוברת. קושי ההגדרה הביא לכך שלמרות התחושה
המעיקה, לא נמצא אדם שיוכל לדבר על כך. אך מיד נמצאה התרופה,
והכל החלו לעסוק בתחושה שגרם להם אותו דבר בלתי-מוגדר. אך מתוך
שעסקו בתחושה, שכחו את הגורם, והתחושה הפכה להיות הכל. בלי
שמישהו ערער על-כך, הגורם, שאי-אפשר לתאר, נשכח. ובעקבותיו,
התחושה עברה שינוי צורה, וקיבלה חיים משל עצמה. רוב השיחות
נסובו סביב אותה תחושה, והשיחות הביאו למעשים, והמעשים יצרו
תחושות אחרות, וכך החלה להשתנות הסביבה, והגורם הראשוני לשינוי
נשכח. ורק כאשר שוב הופיע הבזק, בין רגע אחד למשנהו, מישהו
במשרד או בחווה, או מכונית או מקום אחר, עצר ואמר כך אי אפשר.
לא כולם הבינו אותו, לא כולם זכרו כי התופעה היא מופע שני, או
לא ראשוני. ורק כאשר התחושה, שכולם הכירו, שבה במלוא עוצמתה,
החלו האנשים לקשר בין התחושה לתופעה שלא ניתן לתאר במלים.
קבוצה גדולה של אנשים התאגדה תחת הכותרת חייבים לשנות. וכתגובה
לאותה קבוצה, קמו קבוצות אחרות, קמו קבוצות שכפרו בכותרת של
הקבוצה הראשונה, כאלה שחשבו כי התופעה אינה קיימת, רק התחושה.
ובלי שהתכוונו, התגובה היתה השתקפות של תגובה דומה כאשר התופעה
אירעה קודם לכן. התחושה הביאה למעשים, ששינו את הסביבה, שהביאה
לתחושות חדשות, שהביאו למעשים. וכך, כמו במן מחזוריות
לא-נשלטת, לא-רצונית, לא-מודעת, השינוי הביא לשחזור מצבים
קודמים. גורל הקבוצות שקמו, מעשה שטן, היה גורל  של קבוצות
אחרות. הכל נתחם בגבול בלתי-נראה. המעשים חזרו על עצמם,
והחידושים לא היו אלא רעיונות ישנים שזכו לעדנה.