שמש על פניה. פותחת את עיניה, מסתנוורת, עיניה כואבות, שוב
סוגרת. בחושך נזכרות העיניים בכדור המאיר, אט אט הוא נעלם.
רגועה. בידיה חשה את העשב עליה היא שוכבת. מדמיינת את הפרחים
שפורחים עכשיו, צובעים את הגבעה בצהוב. משוחחים עם השמש.
שוב פותחת עיניה, מסובבת מעט את הראש, להימנע ממגע ישיר עם
השמש. רוח קלה מלטפת את לחייה, מודה לה. כמו אמה, כשהייתה
ילדה, לפני שהולכת לישון. צל עובר מעליה, רחש של צעד עדין,
רגליים יחפות על האדמה. שתי רגליו מולה, ניצב כמו אל יווני.
הפרחים מסתירים את כפות רגליו, והוא כמו אחד מהם, כמו עץ, נטוע
בקרקע. סוקרת אותו, מעריצה. עור שזוף, אור השמש משחק בקווים
המתארים שרירים בולטים. מעליהם, מין ערבוביה נעימה, ביתית,
שערות כהות. רגל אחת מתרוממת באויר, השרירים ברגל השניה
מתאמצים לשאת את המשקל, ומכנסי הג'ינס מתרוממים ומכסים את הרגל
שהורמה. חסידה מתלבשת, מחייכת לעצמה, נהנית מההצגה.
את ידה היא מרימה בזהירות, להסיט מעט את שערה. נוגעת במצחה
הרטוב מזיעה. מעבירה אצבעותיה על פניה, מבקשת שהמגע ימשך לעד.
נושקת לידה. וכששוב מסתכלת לעבר אותה חסידה, שתי הרגליים
מכוסות עכשיו בג'ינס. בוחנת אותו, מסתיר מעט את השמש, בזמן
שהוא סוגר את חולצתו, מזכיר לה בוקר מהמערב הפרוע. היכן האקדח
והסוס? מהרהרת. האדמה מתקררת, כבר אינה נוחה כמו שהיתה מקודם.
רגליה כפופות, חשופות, נוגעת בהן בידיה, מבקשת לכסות את עצמה.
מעיפה בו מבט, מסופק, אוהב. כואבת. לאן תלך? שואלת בלי קול את
הגב המופנה אליה, מתחיל להתרחק ממנה, הקאובוי. טעית בכיוון,
מבקשת לומר לו, לך אל השמש השוקעת. וכשהוא נעלם מעבר לפרחים,
היא מזדקפת לאט, כמו מתעוררת משינה, מושכת מטה את החולצה
המורמת. שמיים כחולים ללא ענן. המולת העיר נשמעת מרחוק. דמעה
נושרת על לחיה. מוחה אותה. עץ שפרחיו סגולים משתחווה לה. ציפור
מנתרת בקצה השביל. זכרון עמום, חבטה. הראש כואב. רגליה נאספות,
היא שולחת יד למטה, חשה רטיבות והיא בוחנת את אצבעותיה, צבועות
באדום. מנגבת בעלים. אוספת משם את תחתוניה, נעמדת בקושי רב על
רגליה, לחפש היכן זרק את החצאית.