רועי וזהר התעוררו כבר לפני שעתיים והלכו למכור פלאפל בגולדרס
גרין לאנשים שלא יכולים לבטא "טחינה". לרוב האנשים אין הרבה
תקופות בחיים שבהן הם מנותקים מכל מסגרת. אני בתקופה כזאת
עכשיו. אני חושב שאני אצלם את עצמי לכבוד האירוע.
אחרי המקלחת עם הסבון נוזלי המגורען הזה אני לובש בגדים חמים
ויוצא מהבית. עובר דרך השדרה מכוסת העלים, איפה שראינו לפני
כמה ימים את החתול השמן ונזכר באותו יום עם החתול השמן.
ברחוב אף אחד לא מדבר אלי, בעצם, אף אחד לא מדבר בכלל, ככה זה
בלונדון, מדברים רק מתי שצריך וגם נצמדים לימין כשעולים
במדרגות, כי שמאל זה לא מנומס.
בכניסה לשווארמה יש הרבה אנשים שמחכים בתור לזהר שיכין להם
פלאפל בפיתה עם "הומוס דיפ". אני מגיע אליו ונותן לו את המפתח
לדירה, הוא שואל אותי לאן אני הולך ואני אומר שאני לא יודע.
את האוטו כבר איבדנו מזמן אז אני לוקח את הרכבת, חוץ מזה, עדיף
ככה כי אני לא כל כך מבין בכיוונים פה, כמו הפעם הזאת שרועי
וזהר ישנו מאחורה ואני נהגתי והגעתי להית'רו במקום הביתה.
נסעתי לשוק בקמדן וחיפשתי כל מיני דברים מגניבים לקנות כי אני
עוד מעט חוזר לארץ אבל קצת יקר שם וגם הכל אותו דבר בכל
הבאסטות. לפני שעזבתי את השוק עברתי בכוונה דרך הגשר של הכושים
הנרקומנים בשביל להרגיש גבר. הם באמת לא עשו לי כלום.
חיכיתי לרכבת עשר דקות בערך עד שהיא הגיעה מפוצצת באנשים ועוד
היו מלא שחיכו איתי בתחנה. מצאתי בכל זאת מקום לשבת.לא צריך
לקום בשביל זקנות כי בכל מקרה אני חוזר לארץ עוד מעט ואני לא
אראה אותן יותר בחיים, ככה זה בלונדון.
כשהגעתי לצ'יינה טאון כבר התחיל להחשיך וזה היה הרבה יותר יפה
ככה. חיפשתי דברים מגניבים לקנות אבל גם שם הכל היה אותו דבר,
עד שמצאתי חנות קטנה שהסתתרה בקצה סמטה ליד החנות עם הריח של
הדגים ונכנסתי.
"ערב טוב," אמרתי למוכרת הזקנה שהיתה נמוכה ממני במטר בערך,
היא לא השיבה, רק סידרה את התיבות הקטנות על מדף גבוה כשהיא
עומדת על כיסא. החנות היתה ריקה מאדם, השמיעה צלילים של פעמוני
רוח והדיפה ריחות של קטורת. הרגשתי כמו בסרטים של הנינג'ות.
"אתה צריך עזרה?" פנתה אלי הגמדה המקומטת.
"אני מחפש משהו מיוחד," אמרתי לה, "מתנה."
"מתנה למישהו מיוחד?" שאלה כשגבותיה מתרוממות וראשה נוטה
באלכסון.
"מישהו מאוד מיוחד." שיקרתי.
"בוא אחרי אם כן." אמרה והחלה ללכת לאורך החנות. המקום היה
גדול יותר מששיערתי וככל שהתקדמנו התקרה הלכה וירדה עד שהגענו
לדלת שגובהה היה זהה לגובה המוכרת, הזקנה הסבה ראשה לאחור,
חייכה אלי ונכנסה, "פנימה." מילמלה. נזכרתי שבכתה ו' היה לנו
טיול לאיזו מערה וגם שם היינו צריכים כמעט לזחול בשביל להגיע
לצד השני אבל בקצה לא היתה דלת. ליניב שמסיאן יש דלת כזאת
בבית, בפנים גרים ננסים פנסיונרים.
ירדתי על הברכיים ונכנסתי אחריה. בתוך החדר היה סיני קטן שרץ
בתוך גלגל כזה כמו של אוגרים, ליד הגלגל היתה מונחת קערה עם
מים שישתה אם הוא מתעייף. בצדו השני של החדר ישב כלב עם
אוזניים נפולות ומקטרת בפה על כסא נדנדה וסרג צעיף לזקנה, "מה
שלומך?", שאל אותי הכלב, "טוב,תודה", השבתי בנימוס, הכלב הנמיך
את משקפי הראיה שלו כלפי האף ומעליהן נתן בי מבט הומואי משהו,
"במה אני יכול לעזור לך,סוכר?" שאל.
"אני מחפש מתנה מיוחדת." אמרתי.
"צ'אנג מינג אתה יכול לנוח עכשיו," אמר הכלב לסיני הלהוט שמיהר
ללגום מים מהקערה. "אני לא אוהב שמשקרים לי אדוני, אני מבקש
שתצא מפה."
לא הבנתי איך הוא יודע שאני משקר, אם יש דבר אחד שאני לא מאמין
בו זה דברים חסרי היגיון כמו קריאת מחשבות.
"למה אתה חושב שאני משקר?" שאלתי את הכלב המדבר שסרג עם מקטרת
בפה על כסא נדנדה.
"גירדת באף," אמר והוסיף, "אתה מבין, אני שחקן פוקר מקצועי,
כן?"
"בסדר, ניצחת, אני הולך, רויאל פלאש." ירדתי על הברכיים ופניתי
לכיוון הדלת הקטנה.
"רודולף, למה אתה תמיד חייב להעליב את הלקוחות שלנו?" צעקה
הזקנה על הכלב שלפתע עשה פרצוף של כלבלב, "חכה רגע בחור, יש לי
בכל זאת משהו בשבילך, במיוחד בשבילך." הזקנה תפסה לי ביד ומשכה
אותי לארגז בפינת החדר. הארגז היה מאובק מבחוץ אך יכולתי לראות
את העיטורים המגולפים בעץ, מה שנראה לי כמו אותיות סיניות. אני
אלרגי לאבק בכלל. מתוך הארגז הוציאה משולש קרטון אדום שכשפתחה
אותו הפך לכוכב תלת מימדי, "כוכב האמת." התנשפה הזקנה, "כל עוד
הכוכב פתוח ומאיר, אמת תהיה בפיהם של כל הסובבים."
אני לא כל כך מאמין בשטויות האלה אבל לקחתי בכל זאת, "כמה פלא
כזה יעלה לי?"
"שני לירה שטרלינג בשבילך יקירי, רק בגלל שאתה דומה שתי טיפות
סאקי לבעלי המנוח."
חייכתי בכוח והסתכלתי על רודולף שהיה שקוע בסריגה. אני לא נראה
סיני בכלל, שקרנית.
הגעתי לדירה, רועי וזהר כבר היו במיטה מוכנים לישון, "תראו מה
אני קניתי!" אמרתי בעודי תולה את הכוכב על המנורה. הכוכב נפתח
והחדר הואר באלפי נקודות אור על הקירות.
"קיבינימט, איפה היית כל היום?" סינן רועי.
רציתי להגיד לו שהייתי במוזיאון שחוקר את המנטליות של האדם
הקדמון בתקופה הפרה-היסטורית ושבדרך חזרה קניתי את הכוכב הזה
בעשרים פני במכולת ליד הדירה, אבל הכוכב כבר היה פתוח ומה שיצא
לי מהפה לא היה דומה בכלל למה שחשבתי להגיד, "בקמדן לא מצאתי
כלום ופחדתי שהכושים יאנסו אותי וכשכבר החשיך בצ'יינה טאון
נכנסתי לדלת כמו אצל יניב שמסיאן ובמקום ננסים פנסיונרים היה
שם אוגר סיני ענק וכלב עם מקטרת על כסא נדנדה שהיה מקצוען
בפוקר אבל המוכרת הגמדה צעקה עליו ומכרה לי את הכוכב הזה בשני
ליש"ט! שניים! לא עשרים פני! ואני גם בכלל לא אלרגי לאבק
ובטיול בכתה ו' אמרתי לשריקי שיש רוצח בתוך המערה אבל לא היה
שם באמת וזה כן אני גמרתי את כל הנייר טואלט שבוע שעבר."
"אוקיי..." רועי הביט על זהר בגבה מורמת ועיניים פעורות.
"ואיך היה היום שלכם?" שאלתי כשאני יודע שהכוכב משפיע גם
עליהם, זהר ענה ראשון, "רבנו קצת בדרך לעבודה אז כשרועי ביקש
ממני פלאפל בפיתה, ירקתי בחומוס ושפשפתי את הפיתה בחריץ של
התחת. אחרי שהוא הקיא שיחררו אותו מהעבודה והוא הלך למוזיאון
שחוקר את המנטליות של האדם הקדמון בתקופה הפרה-היסטורית." רועי
היה המום וסיפר גם הוא, "אמרתי לזהר שאני הולך למוזיאון אבל
כמו תמיד הלכתי לזונות ברובע הטורקי ושתיתי אלכוהול עם פרוצה
בשם בוקרום עד שירד לי דם מהאף. ושבוע שעבר אחרי שהאשמתי אותך
בעניין נייר הטואלט, החבאתי 5 גלילים במזוודה שלי, למקרה
חירום, רק בשבילי.".
הכוכב עכשיו סגור בקופסה אצלי בחדר, אז שיקרתי ברוב הסיפור
הזה, אבל באמת היינו בלונדון.