" המעט שאנו החיים, יכולים לגמול לחברנו המתים הוא הזיכרון
ההולך אחריהם ואיתנו" מדבריו.
והאם זהו נשקך האחרון, הזיכרון?
האם אינו הולך ומתפוגג כמו החלום והחנק בגרון
דמעותינו מחקו, המצבות התאבקו
שאריות של כוח נושפות עליהן כמו על ספר חיים ישן
שלא יתכסו.
רק ילדה כשזה קרה,
מסביבה נשבו רוחות של הסתה
והיא לא מבינה
הסתכלה בטלוויזיה שבערה
לתוך אי הצדק נשאבה.
הדם נזל עליה, הרגישה אשמה
אך לא הבינה על מה.
אולי כשתגדל.
אחיה נולד באותה תקופה,
נולד לשלום שרק יגיע, שרק יבוא
צווח לשלום שרק יופיע,
כל כך רצה להיות כבר בו.
שמונה שנים והילדה גדלה.
הכול התבהר, או שבעצם התערפל
עדיין שואלת על מה ולמה
ואולי כבר לא אבין.
עכשיו אני פוקחת עיניים
מקשיבה למשב הרוחות
מנסה לאחות
חוטים שנפרמו, קרעים שנחתכו.
בוהה בזיכרונות, נשקי האחרון
שתמיד ילכו איתי, איתנו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.