מרותקת לפנים, נוגעת באופק.
מחפשת מחסה, מקום לאכסן בו את הדמעות כדי שלא ינופו לי החוצה
מהעניים.
אוגרת בפנים, מתקשה.
נוגעת בנועם, בתחושה.
מתרוצצת במוחי ומרגישה סחוטה.
תפוסה כמו אחרי ריצה ארוכה.
מתכסה בלכלוך, בטינופת ומנקה אחרי עצמי ואחרי אחרים.
מחייכת ושולחת חיוך ענק מאוזן לאוזן כדי לכסות את שאר הפנים.
משפריצה החוצה צחוק מטורף ונעים כדי לעטוף את הכאב שצורב והורג
אותי כל פעם מחדש.
מנסה להימנע מכל רגש ותחושה שמביאה לי סבל, בעצם נמנעת מהכל.
לובשת מסכה ענקית וחמימה כדי להסתיר את הקור שבפנים.
רועדת, אולי רוקדת, מפחד.