עיניה הסגולות חלפו על פניו בין אלף עינים באות והולכות. הכוח
שהיא הביאה עמה לכל מקום בו דרכה ביטא את כל מה שהיא הייתה
בשבילו. לכל אדם יש מטרה שלמענה הוא קם כל בוקר. מוריו הזהירו
אותו שלא יבחר בה כמקור כוחו, פן היא תעלם והוא יעלם יחד איתה.
הם לא הזהירו אותו מספיק פעמים. הוא נסחף אחריה כדג שמצא סוף
סוף את האוקיינוס. מוריו אמרו לו שלא ישכח את לימודיו על
חשבונה. היה מאוחר מדי. כמו כל דג אחר, האוקיינוס היה כל
עולמו. דברים דומים נאמרו על דגים אחרים, ואוקיינוס זה היה ככל
אוקיינוס: היחיד בקיום ומעל לכל. מוריו צדקו במובן מסוים, אך
טעו באחר. היא הביאה אותו לרמת קיום נעלה ממה שמוריו הכירו או
לימדו אותו. הם מנעו ממנו ממד, עולם ומלואו, והם סבלו מכך
רבות. הוא עזב את המנזר והתחיל לפלס לעצמו דרך בעולם.
"איזה הפסד," אמרו מוריו, "שכישרון כה גדול יכול למות עקב
פציעה כה חסרת-משמעות."
זו הייתה היא שניסתה להחזירו לדרך הישר. היא עזבה אותו למענו.
מי היא הייתה שתשפוט את הגורל? מי היא הייתה שתשנה אותו? היא
אהבה אותו, ולכן סירבה לסכן את העתיד שלו. הוא לעולם לא סלח לה
על מעשה ההקרבה חסרת האנוכיות שלה, אך המשיך לאהוב אותה. הוא
לא ראה אותה לאחר מכן. היא לא הרשתה לו. היא נעלמה, והוא היה
לבדו בעולם שלא הכיר. היא האמינה שישרוד וימצא את הדרך הביתה,
אבל הוא לא האמין בעצמו. הוא נחלש. אט אט האנושיות שבו גססה.
האהבה האינסופית שלו התעוותה לשנאה עמוקה וחייתית. הוא שכח את
עצמו. כשהגיע בחזרה למנזר הוא היה אדם שונה. הוא לא היה אדם.
הוא היווה את התבטאות הרשע היצרית בעולם. חצי-רשע המורכב
מייאוש הנובע מאהבה חזקה מיתואר. אהבה שהתגלגלה רק לאחר שאיבד
את היקר לו מכל. מוריו גילו את הכוח הנסתר שלו, אך מצאו בתוכו
גם את מקור הרשע, שגרם לגופו להירקב מבפנים. האהבה שלו הרסה
אותו. הוא הניח יותר מדי מעצמו בתוכה. הוא היה תלוי בה יותר
מהאוויר אותו הוא נשם. הם ציוו עליו לעזוב את המנזר מחשש שלא
יוכל לשלוט בכוחו. דבריהם רדפו אותו בחלומותיו. המורים שגידלו
אותו ויתרו עליו.
הוא הבין שהאהבה שהוא מצא הייתה הרסנית. הוא מצא אותה לאחר
מאות שנות חיפושים. היא לא השתנתה.
עיניה נותרו אותן העינים הסגולות והעמוקות. הוא לא העז לתת לה
לראות אותו. הוא היה כבר מת בפנים. היא ראתה אותו עומד שם על
הדשא. הרוח שהגיעה מכיוונו קראה אליה שתתקרב. שתתן לו להרגיש
את עורה הרך בפעם האחרונה. שיוכל להפרד ממנה לפני מותו. שתסיים
את המסע המפרך אותו עבר דרך יערות והרים בו פיזר את השנאה שלו.
כשנגע בה כל הרוע שהצטבר בתוך ליבו פרץ החוצה והוא זעק מהכאב
הנורא. היא חיבקה אותו ונתנה לו לבכות. הוא עצם את עיניו ונתן
לדמעות לברוח. הם עמדו שם על הדשא שעות אינספור לפני שחזר אל
עצמו. הוא נזכר באדם שהיה לפני שמצא אותה. ואולי היא מצאה
אותו? הוא לא ידע. עם בוא הזיכרון הראשון הוא שכח את השני. הוא
פתח את עיניו והיא לא הייתה שם. הוא ידע רק שאיבד דבר מה ומצא
דבר מה נוסף. הרשע כבר לא היה קיים. הוא הלך לדרכו וכשעמד לצאת
למסע הביתה ראה זוג עינים סגולות שחלפו על פניו בין אלף עיניים
באות והולכות. העינים הללו היו ריקות. לא היה להן עומק. הן
נעלמו בצפיפות של ההומה.
רק עינים. הוא לעולם לא גילה מדוע, אבל הוא לא שכח את העינים
האלו.