היום ב-23.3 יש לאמא שלי יומולדת
בן טוב כמוני כמובן צריך תזכורת שלושה ימים לפני כדי לדעת על
זה, ובן עוד יותר טוב כמוני שומע שזה ב-21.3 ומאחל מזל טוב
לאמא שלו יומיים לפני התאריך.
ביום האמיתי החלטתי לעשות קצת טוב על הנשמה של אמא שלי וללכת
לקנות לה פרחים ואיזה שוקולד מתוך מחשבה לא הגיונית שהיא בערך
בגיל שלי...
הסיפור מתחיל בעוד טיול שגרתי בעיר רחובות יום אחרי חיסולו של
השייח' יאסין, הרחובות היו שוממים חוץ מהטיפוסים הקבועים
והפסיפס הקבוע של מאבטחים מחבר המועצות ומאתיופיה, אולי פה יש
דו קיום, לי זה נראה משהו יותר כמו המדינה שלנו, מעין שחור על
לבן שכזה...
טיילתי וחיפשתי חנות פרחים ובדרך עברתי בפנינה של רחובות, לא
אני לא מדבר על הבית של אילנית לוי ואייל גולן אלא על סמי
בורקס...
אני בטוח שיש סוג של סמי בורקס שכזה בכל עיר, כל יצורי העיר
יוצאים מביביהם ומדברים על פוליטיקה, למה סיגריות טיים משאירות
את הנובלס הרבה מאחור, ואיזה יפה השולחן העתיק בקופון של
המדינה.
בכל מקרה, יש שם כמה טיפוסים קבועים, איש זקן וגידם שתמיד שותה
שחור חזק וקורא במשך חמש שעות את העיתון ספורט, בחור לא צעיר
במיוחד ואף לא נאה במיוחד בלשון המעטה בוהה בי כאילו אני חתיכת
בורקס בהתגלמותה.
דבר אחד רק לא הבנתי ואני אודה למישהו שיעזור לי להבין, בשביל
מה צריך מוכרות כוסיות בבורקסיה, כדי שהפלפל יהיה מתוק יותר?
כדי שאני אקנה בורקס של 8 שקלים ואשלם בשטר של חמישים שכתוב
עליו הטלפון שלי? או סתם בשביל שלבעל הבית יהיה מקום עם סקס
אפיל... סקס אפיל? לבורקס? זאב רווח? סקס אפיל?...

אחרי סמי בורקס המשכתי במורד רחוב הרצל שזה כמו כל בו של קיבוץ
אחד גדול ועצרתי בחנות הפרחים.
אמרתי למוכר: "יש לך משהו יפה, יש לאמא שלי יומולדת ואני רוצה
לעשות לה איזה זר טוב".
והמוכר באותו רגע הזכיר לי את באגס באני בסרטים מצוירים שראיתי
כשהייתי בן 6 ועיניו החומות והיבשות התחלפו לעיני דולרים
זחיחות. "בכמה אתה רוצה?" עניתי לו.
הוא נתן לי זר בש"י שקלים כלומר חמישים שקל.
ואמר לי: "איזה מזל שיש לאמא שלך בן כמוך, שמתי לה זר עם
ליליות(?) אירוסים (מה???) זר סוף..."
יצאתי מאושר מהליליות והאירוסים בשלל הצבעים, ולפני שאני אגיע
בקצב הזה לשירה של לפני 50 שנה אני אמשיך בסיפור.
מהרגע שהלכתי עם הזר ביד קרה מקרה, אלפי נשים בגיל העמידה
הביטו בי וחייכו כאילו ראו מולם את ולנטינו קם לתחייה, חיוכים
חסרי שיניים ומלאי פאות, גרמו לי האמת להרגיש ממש טוב, אפילו
יותר מדי טוב
חשבתי שאלו 15 דקות התהילה שלי חוץ מאשר בזמן עשיית המצווה
החשובה מכל (מצווה... כן בטח... 15 דקות, כן בטח...) ואז הגעתי
לחנות השוקולדים שאני מבקר בה מגיל שש ועברה כמה גלגולים מאז
קניתי ארנב ענק של שוקולד והקאתי אותו אחרי שעה
בחנות מוכרת ממוצא רוסי בת כ-45 אומרת לי: "אוי, חמודי הבאתי
לי פרחים, לא לא סתם אני צוחקת (נו שיט...) מי הבחורה הבת
מזל".
אתם מדמיינים את המבוכה שלי? במקום להגיד לה: "כן חברה שלי,
ילדה יפה וחכמה מבית טוב" ובקיצור כל מה שתרצה אמא ג'וארישית
טובה אמרתי לה בגמגום קל: "לאמא שלי..."
אני שציפיתי לסוג של תגובה כמו: "אויש חמוד, גם לאמא זה חשוב",
מצאתי את עצמי בזינזאנה שהסוהרת בה היא מוכרת ממתקים, "הבן
שלי, אתה יודע..." היא אומרת...
"הוא כבר מזמן לא מתקשר, שכח שיש לו אמא זקנה" כבר התחלתי
לחשוב שתגיד שהיום הוא רופא גדול עם שני ילדים, כלב, חתול, דג
ואוגר אבל לא, עצרתי אותה בדיוק בזמן הנכון ושאלתי: "על איזה
שוקולד את ממליצה לי?" ושוב אני בטיפשותי קיבלתי כבומרנג:
"באיזה טווח מחיר אתה מחפש?" אמרתי לה "משהו כמו חמישים
שקלים", איכשהו יצאתי משם עם בונבונירה בלגית קטנה במחיר 65
שקלים.
רוח חזקה הייתה באותו יום, הרבה ערסים הוציאו חזק מדי את העשן,
ושאלו: "הלווו, גבר, למי?"
ואז יצרתי בראשי את החברה הוירטואלית שלי, שלה אני מביא פרחים
ושוקולד, מילא להגיד את האמת למוכרת שוקולד אבל לערסים? חבל
להאכיל סוסים בצואה שהם יצרו לעצמם.
הדרך הסתיימה, עליתי הביתה ובעלייה פגשתי את השכנה שושנה עם
הנכד התינוק בעגלה, ציפיתי לעוד שאלה שכזאת, אבל נחת הרוח נחתה
עליי אחרי הרוח שהערסים הנחיתו עליי, "הבאת לאמא?"
תודה השכנה שושנה, מלח הארץ וטנאך מלא תמיד בנכדים, אני אוהב
אותך השכנה שושנה.
מזל טוב אמא.