כל הרגעים שבהם לא דברתי,
כל ההרהורים ההם שבאו בשתיקה,
"זה לא ממש חשוב", אני זוכר שלך אמרתי,
כששאלת אותי: מהי המחשבה.
וזה קורה שוב, מסתכל אל תוך עינייך,
טובע בתוך ים עינייך הכחולות.
אני נתפס על חם כשחיוך על פנייך,
ושוב השאלה: מהן המחשבות.
את מספרת לי דבר כל כך נכון,
"את החיים שלנו אי אפשר לתכנן".
אני מסכים איתך שאין פה פיתרון,
אבל נחמד לחשוב: אם היה זה ייתכן.
מהן המחשבות, את חוזרת ושואלת.
מהן המילים שנבצרות בתוכך.
ואני מתחמק מלענות על זה הפרק,
מנסה להתעלם מקיום המחשבה.
מה כבר אומר וכיצד אביע קול,
את יודעת מן העבר, שלי קשה כל זה.
אבל את מתעקשת לדעת את הכל,
אז אחשוף מעט מהשמור לי בחזה.
את ודאי יודעת שאהבתיך בעבר,
היית הראשונה שנגעה לי בתוך הלב.
ומאז חלפו שנים והקשר כמו נגמר,
אך אהבה ראשונה הלב אינו עוזב.
וכמו שלך אמרתי וקיוויתי שתבני:
"יש דברים אשר לעולם לא משתנים".
את בטח כבר יודעת שעל אהבתי דברתי,
כי כן, כנראה, אוהב אותך לעולמים.
אז מה המחשבות ומה ההרהורים:
מתאר לי איך היה לו נשארנו לתמיד,
להיות יחדיו בלילה - זוג נאהבים,
וביום להחיות באהבה את השריד.
שריד אהבתנו שלעולם יהיה בי עוד,
מתעצם כשלמול פנייך אני מתיישב.
רוצה לומר אהבתי ואוהב אותך מאוד,
זוהי השתיקה שאותה אני חושב. |