מבטך נשקף
מבעד למסגרת לבנה.
עיניים חומות, מבע עמוק.
תלפיות גופך, כתפיים חסונות
עמידה שובבה, אך משדרת יציבות
חיוך עדין למצלמה,
כקריצה: "כן זה אני, תראו אותי".
דמותך בעיניי
כתמונה של שחקן קולנוע בשחור-לבן.
לו היית פה לידי הייתי בודאי מתאהבת בך.

מבט נוסף מעלה בדמיוני
סיפור שמלווני כל ערב זיכרון
על תינוקת, ואתה
מחליף לה חיתולים.
מתנחמת ברגע שאזכה להיות שם לצידך
לבחון דמותך מקרוב
לדבר איתך, לספר,
להשלים את פערי השנים מאז לכתך
ואני עוד כל כך קטנה -
שאפילו זיכרון אמיתי לא נותר לי ממך.

ממשיכה הלאה, כי אין ברירה
אלא להצדיק את שאיפתך,
את עצם קיומי על פני האדמה,
את המחיר ששילמת בעבורי
ולמען צמיחת הדור הבא.

אברהם (כרמל) מעתוק ז"ל,  רפיח - 5.6.1967
(מכתב שלא נשלח)