פעם היינו הכי הכי. הכי הכי קרובים, הכי הכי אוהבים. ממש כמו
אחים.
היינו אחד כמעט. לא היה עובר יום בלי שנדבר. שברנו את
המוסכמות, הראינו שאפשר גם אחרת.
ואז הכל השתנה.
אני לא זוכרת מתי או למה, פשוט התרחקנו, אתה כאילו הלכת ממני,
ברחת. ואני נשארתי חצי מהכל.
כנראה שככה זה כשמתבגרים, עוזבים דברים, שוכחים אותם, מדחיקים
וממשיכים הלאה.
באיזשהו אופן זה לא כ"כ כאב, אני כבר חיסנתי את עצמי ממך,
עשיתי לי חומה שכבר לא יכולת לפרוץ, לא יכולת להכאיב, לא
לפגוע. מה שנכנס דרך החומה שלי היה רק הטוב, הנחמד והרע נשאר
בחוץ.
ולכן כשהכל נגמר זה כאב קצת ועבר.
האמת, חשבתי שנשאר לנצח. תמיד. דיברנו על לגור יחד אחרי הצבא
והכל. אבל לא.

לפעמים אני מדמיינת את העתיד שלנו, הפעם בנפרד.
אתה תהיה איזה איש עסקים ממולח, עורך דין חשוב וגדול. עשיר,
כמו שתמיד רצית.
אני אהיה אמנית, איפשהו. מסתובבת בעולם, מטיילת, כמו שתמיד
חלמתי. אצלם, אכתוב, אשחק. יהיו לי תערוכות ומופעים.
יום אחד, כשאני אהיה בביקור בארץ, אציג איזו תערוכה של
צילומים, אחלוף על פניך ברחוב, אתה תדבר בפלאפון ותחזיק תיק
עבודה ביד השניה. כשתלך במורד הרחוב תרגיש משהו מוכר באויר ולא
תדע מה. תתעלם.
כשאחלוף על פנייך אעצור לרגע. אסתובב, איפשהו אדע שהגב הזה
מוכר לי ואמשיך ללכת.


כשאישתך תגיד לך שהיא הוזמנה לאיזושהי תערוכת אומנות תבוא כדיי
לא לאכזב אותה (אבל באמת תעדיף להישאר ולראות את המשחק של
מכבי). תגיע, תסתובב, תעשה את עצמך מתעניין. יהיה שם משהו,
משהו באויר שיטריד אותך.
ואז באחד הסיבובים שלך בגלריה תראה צילום ולא תדע מאיפה הוא
מוכר לך.
הצילום יהיה של שני בני נוער, העומדים בחלון קרובים קרובים,
כמעט מתנשקים, ורואים רק את הצל שלהם דרך החלון.
התמונה הזו כבר הייתה לך בראש מתישהו, ואתה לא יודע מתי.
תעמוד, מהופנט ותחשוב.
אני אסתכל עלייך מרחוק, עכשיו אני יודעת מאיפה מוכר לי הגב
הזה. זה אתה.
לא אגש ולא אגיד כלום. מה שהיה היה ומה שיהיה יהיה, לא חוזרת
אחורה.


ביום ההולדת שלך תקבל חבילה מחו"ל, כשתפתח אותה תראה את הצילום
מהתערוכה שהיית בה עם אישתך. למטה יהיה כתוב-
for good old days
עם החתימה שלי בסוף.
עכשיו הבנת מה היה שם אז, באויר.
תתלה אותו איפשהו, כנראה בחדר העבודה, מקום שהוא רק שלך כמו
הצילום הזה, כמו הזיכרון. וכשישאלו אותך מאיפה הוא או למה קנית
אותו פשוט תחייך את החיוך הזה שלך שאומר הכל וכלום. שתולה
דברים באויר.

ואני אדע, שגם אתה זוכר.