[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיביר. 1940. חורף, וקר. נטאשה הולכת בשלג, לא בטוחה לאן
בדיוק, רוצה לחוש חום, רוצה לשרוד. פייר הולך בשלג, רוצה למצוא
את נטאשה, לא מוצא, נאנח, ממשיך לחפש. הרוח נושבת. זאבים
סיביריים נשמעים ברקע. פייר מקשיב, נרעד, ממשיך. נטאשה כבר לא
רואה כלום, הכל ערפל סביבה, הכל מטושטש, קר לה. עכשיו היא
מתחרטת על שרבה עם פייר. שום דבר לא יכל להכינה לקור המקפיא
שציפה לה, היא לא בטוחה לאיזה כיוון היא הולכת, היא רואה
ברדיוס של חמש מטר, לפעמים אפילו לא זה. היא לא בטוחה, הכל
לבן, הכל בוהק. פייר ידע שלא היה צריך לעצבן אותה. "שוב היא
תצא לשלג," חשב לעצמו. "אולי הפעם לא תחזור." "הייתי צריכה
להפסיק לעשות את זה מזמן," חשבה נטאשה, "אולי הפעם לא אחזור."
היא מהרהרת. "הייתי צריכה לצאת? למה רבנו בכלל? דברים קטנים
וטיפשיים... אבל... האם זה היה שווה את זה? אולי לא אחזור
הערב, אולי לא אחזור בגלל שפייר גמר את גבינה? כמובן, זה לא מה
שקרה," היא לא זוכרת מה קרה באמת, "אבל זה לא העיקרון," היא
אומרת לעצמה. הלשון שלה קופאת, היא לא יכולה לדבר יותר, היא
מחליטה להפסיק. היא רק מהרהרת. פייר הולך, כבר צולע אחרי
נפילות לאין ספור, על אבנים לבנות, בלובן אין סופי. "אז מה
העיקרון?" חושב פייר, "האם הייתה צריכה לצאת? למה רבנו? אינני
זוכר," הוא כבר מדבר אל עצמו, "אבל האם זה משנה? יותר לא אעשה
זאת, איך אני יכול לכעוס עליה? היא כל כך יפה, נטאשה שלי, אני
כל כך אוהב אותה, איך יכולתי לכעוס עליה?" הוא אומר. מה יעזור
לפייר? אהובתו היחידה יצאה לשלג הקר, כי הוא צעק עליה. או שהיא
עליו? מה זה משנה? "זה לא משנה," אומר הזאב הסיבירי, ומהלך
משם. "אני יודע שלא, כבר חשבתי על זה," אומר פייר ומחייך
לעצמו. נטאשה לא תוכל ללכת עוד הרבה, היא כבר תשושה, רגליה
כואבות, הכל לבן, "אני לא אוהבת לבן," אומרת לעצמה. "למה השלג
לא ירוק?" ואז נופלת באפיסת כוחות, מחייכת מהבדיחה של עצמה,
שלג מכסה אותה תוך שניות, והיא לבנה כולה. "טוב, באמת יפה לו
לבן," חושבת, ומתה, גופה קפוא וקשה, ולבן הוא הצבע האחרון
שראתה. "נטאשה?!" צועק פייר לתוך הלובן האכזרי, "איפה את,
נטאשה? אני אוהב אותך!" צעקותיו לשווא, והוא מתיישב באפיסת
כוחות, על אחת האבנים הלבנות האכזריות, שהתנכלו לרגליו כל
הערב. "אהה, זאת את, אבן לבנה ואכזרית." אומר. "... לא ירוק?"
"מה? מה זה היה? נטאשה? את שם?" הוא קם מהר, חצי ישן. הקול
נשמע רחוק, אך עם זאת מספיק קרוב. הוא מתחיל לזוז, אך רגלו לא
מגיבה. היא משותקת. הוא גורר את עצמו, עשר, עשרים, שלושים מטר,
ואז מועד, רגלו הנופלת חושפת את גופתה הקפואה של נטאשה. מחייכת
חיוך מטורף, עיניה זגוגיות, אפיה מדמם, שיניה מושלמות. פייר,
בנפילתו, מספיק רק לבהות בעיניים המטורפות שפוקדות את פרצופה
היפהפה של נטאשה אהובתו, ואז נוחת על אבן, גולגלתו מתנפצת בקול
שבירה כשל ענף, עיניו רואות שחור, פיו מחייך אף הוא. "אני אוהב
אותך", מספיק להגיד, ואז מת.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה כבר כמה
לילות שאני לא
מצליח לחלום
בלילה,
אני חושב שאולי
זה באמת
נכון...

אולי באמת עמוק
בפנים, אני
בעצם
גבינה בולגרית


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/00 7:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה