מולי ביין / תובל |
צלילי שמך עוטפים אותי כמנגינה ענוגה
מנגינה נוגה מלטפת נוגעת חולפת
בכל חוזקה לופתת את הדממה
חונקת עד טיפת הדם האחרונה
טוב היה לי בשקט שלי!
אני צועקת לתוך החלל הריק
וקולי אינו נשמע באוזניו של איש
ההד נחלש מתעמעם ונמוג
מתי תעלם גם אתה?
מתי תתפוגג ההרגשה?
אותה תחושה...
של נשיקה תמימה...
ושוב, מהדהד בין כתלי:
די כבר, די כבר. די!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|