מלאכים, נראה לך יש מלאכים? אכן מלאכים לובשים לבן.
לא, לא יהיה בסדר. בוא נקרא לילד בשמו. למה לי לשקר את עצמי.
אם יש מלאכים, נראה לך אזכה לראות כאלה? הרי אני אדם טוב. לא
מגיע לי לסבול בגיא בן הנום לנצח.
עשה לי טובה אחוז את ידי החמה, בקרוב קרה תהיה.
תפסיק! לא יהיה בסדר. אני שוכב פה על ערש דווי. כמה זמן עוד
יכול אדם לסבול? גאלני אלוהים, קח אותי כבר, אותי ואת האנגינה
המטופשטת שהבאת עלי.
ידידי, אמור לכולם שאין בלבי כלום רע על אף אחד. אמור לכולם
שאהבתי כל איש, אישה וגם אישה, ועוד אישה...
עוד כמה זמן נראה לך יעבור, עד שאחלוף מעולם זה. ומי זאת
הביוטיקה הזאתי, שעליי לקחת כדורים נגדה, ומה עשתה לי רע בחיי.
אולי כדאי שאפגש איתה ואבקש את סליחתה, ואולי היא בכלל איזה
עלמה, כוסית. ואז... צודק, מוטב יהיה שלא, למה לי לסכן את
ביוטיקה, די רע עשיתי לה כשנטלתי נגדה כדורים. באמת מה שחסר לי
על מצפון זה, בטרם אלך, אדביק את ביוטיקה באנגינה.

איזה טיפש הייתי, איך לא ידעתי. איך יכולתי שלא להבין. למה
נדרש לאדם מלאך מוות בכדי שידע להעריך חיים? כל שניה שאנו חיים
היא נס, מתנת הבורא, בכל רגע ורגע נברא האדם מחדש, כך שאין טעם
בכעס וטינה. הרי מי שהייתי בטרם המחלה הוא כלל לא אותו אדם
עכשיו. ואני מקווה שיסלחו לי, אלה שצריכים לי לסלוח. על כל
פנים אני סולח ומוחל לכולם, גם לעצמי.
כה תמים הייתי, שהובלתי עצמי בתהומות ההלקאה העצמית ודכאונות
השווא. על אהבה או אכזבה שנגוזה.
והיום אני רואה פנים נפולות של חברי על אותה סיבה, ומבין אני
שהכל הבל, בדיה ואמת לאמיתה. אך אין מקום ללבוש שקי אבלות.
החיים הם האהבה האמיתית, שעליה אין ספק ולא להפך.
איך נותרתי מרבית חיי ראשי באדמה, כבת יענה וידיי בכיס סופרות
פרוטות חסרות ערך.
כה טיפש, כה תמים. אכן טיפש ותמים אתה, ידידי החולה.

אוי, מסכן שלי. אני מרחמת וכואבת עליך. שוכב אתה כחיה פגועה,
מחרחר נשימה. הרם ראשך, שתה את הסירופ, הוא יקל מכאוב.
עזביני את, אין טעם. תשמרי אותו, את הסירופ, למי שיזדקק לו
באמת, לי כבר דבר לא יעזור.
חבל לבזבז תרופות כך סתם על אדם גוסס.
שתה הסירופ ילדי המסכן, שתה!
טוב נו, אולי גם בכמה רגעי מרגוע ישנה נחמה.
עכשיו לך לישון נוח קצת, המנוחה תמיד טובה לכל. לך לישון...
החום יירד ומחר תלך לבית ספר.