זה סיפור על בחור אלמוני (אני), שסיים מערכת יחסים ארוכה,
ומנסה לעלות לריבאונד. השיר של ארקדי נקרא "מרוב אהבתי", ואחרי
עשרות פעמים ששמעתי אותו, הגעתי למסקנה שבמקור הוא נכתב
עלינו...
הסיפור מוקדש לבחורה יפה עם שיער ארוך.

היא עזבה אותי. שנה וחצי אנחנו ביחד, באופן כללי טוב לנו,
לפחות יותר טוב מרע, והיא עזבה אותי.
אולי היא צודקת ואנחנו לא מתאימים, אנחנו באמת מאוד שונים. מצד
שני גם ההורים שלי הפכים גמורים והם נשואים 26 שנים. אני לא
יודע אם שניהם תמיד מרוצים מזה אבל הם ביחד. החיים זה תרכובת
של פשרות. אנשים שלא מתפשרים לעולם לא ימצאו את האושר. אבל את
אותו הדבר ניתן להגיד על אנשים שמתפשרים יותר מידי. הגבול הוא
דק ואני לא יכול לשים עליו את האצבע.
לפעמים אני חושב שהיא עשתה את הצעד הנכון גם לי, ואז אני חושב
שלא. אחרי הכל, אני לא רואה את עצמי מוצא בזמן הקרוב, אם בכלל,
מישהי כמוה. חדה כמו סכין אבל טובה כמו סנטה קלאוס. קשה למצוא
אנשים טובים באמת. לפעמים אני חושב שהיא עזבה אותי כי היא חשבה
שזה יהיה יותר טוב בשבילי, ואז אני חושב שלא. אשליות זה אף פעם
לא טוב. אני אוהב לשקוע בהם לפעמים אבל בטווח הארוך זה פוגע.
היא מאוד ריאלית. אני בד"כ לא. היא צינית, אני אופטימיסט. היא
בחורה מתחשבת. אני בד"כ לא.
בסך הכל אני לא יכול להאשים אותה. בחורות צריכות תשומת לב
בכפיות גדושות. אני בחור אדיש. מה שנראה לי מספיק לא מספיק
לאנשים אחרים.
כולם אומרים לי את אותם דברים. אולי אני אוציא קלטת לאנשים
שמסיימים קשר. פשוט במקום לשמוע את השטויות מהאנשים הקרובים
אליהם אני אשים מקבץ יפה של שטויות בקלטת.
"יש הרבה דגים בים", "אתה תכיר מישהי אחרת...", "הכי חשוב
עכשיו שתנסה לשכוח אותה", "אל תחיה בעבר, תעבור הלאה", לפעמים
אני חושב שאני יכול לעבור הלאה, אבל אחרי כמה דקות מתברר לי
שלא.
בן אדם זה לא מחשב. אי אפשר למחוק אנשים מסל המחזור של המוח.
כל בחורה עם שיער ארוך מזכירה לי אותה. היא היתה יפה, על זה
איש לא יחלוק.
הכי מעצבן שכביכול בכדי לעודד אותך, אנשים מלכלכים עליה, כדי
שתחשוב שלא הפסדת יותר מידי. אבל הפסדתי המון. הכי פוגע
שהלכלוכים מגיעים מהאנשים הקרובים שלך. כל אחד חכם גדול כשזה
נוגע לבעיות של אחרים. לכסח את הדשא של השכן גם אני יודע...
אבל באמת יש הרבה דגים בים, רק שלא יתפוס אותה איזה כריש.
להתנתק. מילה קשה, אבל צורך קיומי. בד"כ אני חושב שאני יודע
איך לעשות את זה. במקרה הזה לא. אם הייתי יכול לשים איזה מצלמה
שתרחף מעליה 24 שעות ביממה ואני אוכל לראות כל דבר שהיא עושה
ולשמוע כל דבר שהיא אומרת הייתי עושה את זה. אובססיבי שכזה.
אבל אני לא יכול.
אולי אני אמצא מישהי אחרת ואהיה מאושר.
והיא תמצא בחור שיודע להביע את הרגשות שלו ותהיה מאושרת. מצד
שני בנות, מניסיוני אני יכול לומר, שגברים שמביעים את רגשותיהם
היטב, בד"כ מחפשים שחקן מאותה קבוצה, אם אתם יודעים למה אני
מתכוון. המקום היחידי שגבר יודע להביע את רגשותיו הוא מגרש
כדורגל, וגם זה לא מחזה יפה.
הקושי הוא להביא את עצמך למצב שאתה רוצה להכיר מישהי אחרת.
לפעמים אני חושב שהלוואי שהייתי יכול לשנוא אותה. לכעוס
כשהתמונה שלה עולה בראשי. אבל זה קרב אבוד. ככה זה כשאתה
מאוהב. כל פעם שאני נזכר בא אני מתגעגע, ואוכל את עצמי על זה
שפספסתי אותה. אני לא יכול להאשים אותה. היא חיפשה בי דברים
שלא יכולתי לתת לה. כנראה שמחלקת הרגשות בסופר שלי מאוד דלה.
הפעמים היחידות שיש לי רגשות בכמות מסחרית זה כשאני בדיכאון.
כמו עכשיו לדוגמא...
אבל אני יודע שאני עכשיו בשפל המדרגה. מפה המעלית יכולה לעלות
רק למעלה. כי למטה זה כבר מתחת לאדמה ולשם אני לא מתכנן
להגיע.
המעלית תעלה. ובאיזה קומה תיכנס בחורה. ובקומה אחריה תיכנס
בחורה אחרת. בינתיים במעלית מתנגן שיר של ארקדי דוכין. "והכי
חשוב, שכל אחד יאמין בעצמו...", כמה שהוא צודק. השיר נגמר.
פתאום מתנגן שיר הסמרטוטים של אביב גפן. היא צוחקת בחיוך רחב,
כשלו שנה כבר לא האיר כוכב.
המעלית מגיעה לגג. אני יוצא החוצה, חושך מוחלט. אני מסתכל
למעלה, וכוכב הצפון מאיר לי באור בהיר.
פתאום אני רואה כוכב נופל, כל הכוכבים נופלים מתי שהוא... אני
מביט קדימה, מולי יש דלת. אני מביע משאלה. "הלוואי שאפתח את
הדלת והיא תהיה מאחוריה!..."
אני פותח את הדלת והיא שם, יפיפייה עם שיער ארוך שעומדת מולי.
או אולי, לא.