כבר לא מצליחה לזכור מי אני
הבדידות משנה אותי
מהקהות מדברת אל עצמי בגוף שני.
יושבת עכשיו ברגע שלי,
במשך הזמן הפכו כבר כל הרגעים לשלי
גם אם רציתי,
אין לי את מי לשתף שיהיה בעדי.

אני רוצה לצאת, לשבור את החומות
לצעוק חזק, לצחוק, לרקוד ולהנות.
רק לא עוד לשתוק
נמאס לי לשתוק.
כאילו שמשהו מבפנים,
משהו בתוכי מנסה אותי לחנוק.

אני רוצה לנסוע מפה, רחוק.
לקחת איתי רק אהבה מתוכי
ואת כל השאר לזרוק,
אך אהבה מאין? ישנו רק כאב.
כבר לא קיימים קדוש וטהור בלב.
שומעת מתוך כל השקט בי
משהו פתאום מתנפץ וחרב.

אולי אחרון חוטי הזכוכית
המחזיקים אותי בחיים נשבר
או שהכל אשליה שוב,
ובתוכי כתמיד רק מדבר.
זה ודאי שוב מה שיש לי תמיד,
רק שום דבר.