[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
נכה באופן כללי

חבר שלי נולד נורמלי לחלוטין, עם כל החושים פועלים, והכל היה
בסדר. עד שהמסכן חזר מההלוויה של אמא שלו, שנפטרה מסרטן, ונקלע
לתאונת הדרכים המזוויעה הזאת. מהתאונה הוא יצא עיוור, חירש
ואילם. זה לא היה נעים, אבל אהבתי אותו בכל מקרה. הוא עדיין
היה החבר הכי טוב שלי, והיו לנו דרכים לתקשר. הייתה לנו שיטה.
הוא היה ממצמץ, ואני הייתי נוגע לו ביד. ככה זה הלך. אחרי
שנתיים, ביומולדת שלו, הבאתי לו טלפון גדול, עם מקשים גדולים
לחיוג, עם ספרות בולטות ומקלדת לעיוורים חירשים, שגם מתרגמת
לכתב ברייל את הנאמר, דרך משטח מיוחד. הלכתי ברחוב, ופתאום
המשטח הזה ניצנץ לי מהחלון ראווה, וראיתי שזו חנות למוגבלים.
זו הייתה מקלדת מיוחדת לעיוורים-אילמים-חירשים, והיא ממש לא
עלתה כסף, זה היה מחיר סמלי בשביל כזה סוג של מקלדת. היה כתוב
בעלון, שתוך שלושה שבועות, המשתמש לומד איך להשתמש במקלדת
ומתקשר עם חבריו ללא מאמץ, באחריות. אם המקלדת לא מתפקדת, הכסף
יוחזר במלואו. שלושה שבועות. זה מחיר ההתאוששות. היה כתוב גם
שזה יהיה כאילו החושים שלו חזרו אליו. הוא שמח מאוד לקבל את
המתנה, והתחיל להשתמש בה כבר מהיום הראשון. שמתי על הדלת של
הבית שלנו המון מנעולים, כדי שאף אחד לא יפרוץ פנימה ויחליט
לקחת הכל בעוד חבר שלי מסתובב בבית. הוא גר איתי בשותפות כי
מישהו צריך לטפל בו. יום אחד התחלתי עם איזו בחורה במועדון
שהייתי בו עם חברים אחרים שלי. הוא לא בא איתנו כי מה הוא יעשה
שם. הוא מוצא לעצמו תחביבים חדשים. כשחזרתי עם הבחורה הזאת
הביתה כדי לזיין אותה, שמעתי קולות מפנים הבית, מישהו מדבר.
"כן, הוא עוד במועדון, מה למסור לו?" שקט. מילמול. תיקתוק.
"אוקיי, כן, אוקיי. ביי" קול סגירת טלפון. נכנסתי הביתה מהר,
כי מי מדבר שם? זה היה הוא. שאלתי אותו מי דיבר עכשיו. הוא לא
ענה לי. שכחתי שהוא חירש. אילם הוא כבר לא, כנראה. הוא זימזם
לעצמו כל הדרך מהסלון למטבח, שהוא מכיר כבר בעל פה, בעיקר את
הקירות. במטבח הוא הכין לעצמו כוס קפה. די הדהים אותי הקטע הזה
שהוא דיבר. איך הוא מדבר פתאום? הבחורה עמדה בפתח ושאלה אותי
אם אני בא. אמרתי לה לעוף מפה, כי זה לא הבית שלה. היא אמרה לי
ללכת להזדיין, וטרקה את הדלת. טפחתי על הכתף של חבר שלי. הוא
נבהל קצת, ונשפך לו קפה חם על היד. חוש המישוש שלו פעל. הוא
צעק קצת, ורץ לשטוף את זה במים. "מי זה?" שאל. "זה אני,"
אמרתי, ומיד נזכרתי שוב שהוא חירש. טפחתי לו על הכתף את הטפיחה
המוכרת. "אה, זה אתה. איך היה במועדון?" שאל אותי. "אתה מדבר,"
טפחתי לו. "כן, אני מדבר." אמר לי, ולא הוסיף. הוא עשה גם לי
קפה, ואז הלך לטלפון שלו. בלילה לא נרדמתי. השבוע הבא עבר ללא
תקלות מיותרות, כשהתקשורת ביננו הופכת ליותר ויותר פשוטה. הוא
לא היה צריך למצמץ, ואני לא הייתי צריך לפענח מיצמוצים
מעצבנים. הגיע השבוע השני, ושוב הלכתי למועדון. לא חזרתי עם
בחורה הפעם. שוב שמעתי קולות מהבית, הפעם של הטלוויזיה. נכנסתי
חרש. התגנבתי אליו. הוא צפה בערוץ האופנה. "וואו, דגם חושפני,"
אמר לעצמו, ופתאום קלט את ההשתקפות שלי בטלוויזיה, והסתובב.
"מה העניינים?" שאל אותי. "חרא בלבן," אמרתי לו, לבדיקה. הוא
לא שמע. "אני אחלה, מה איתך?" טפחתי לו. "אני מצויין." אמר לי,
והלך לטלפון. בשבוע העובר פיתחנו גם שיטות של שפת סימנים, והיה
נורא מצחיק. הפנטומימה שלי זקוקה לליטוש, אבל שלו ממש מדהימה.
הוא הצליח להבהיר לי שהשמיים מאוד מעוננים היום, שהכלב של
השכנים שוב גנב לנו את העיתון מהתיבה, ושאז הוא רץ לכביש ודרסה
אותו מכונית. צחקתי מאוד בשבוע הזה, והיה מה זה כיף. השבוע
עבר. לא הלכתי למועדון, פיתחתי מחלה מסויימת, לא יודע, כאב
ראש, בטן, וגרון באותו הזמן. אולי סוג מוזר של שפעת. השבוע עבר
כמעט עד סופו, כשנגמר לי האקמול. אמרתי לו שאני נוסע למרפאה
להביא אקמול
,בפנטומימה מוזרה. הוא הבין, איכשהו, והציע להביא אותה בעצמו.
הזכרתי לו שאסור לו, סימנתי איקס עם הידיים, ואז אזיקים, והוא
קלט והינהן. נסעתי. בדרך חזרה עצרתי לשתות בבורגר, והייתה שם
בחורה מדהימה שעשתה תנועות מוזרות עם הידיים שלה. היא הקסימה
אותי, וישבתי שם איזה חצי שעה, לא שם לב שהזמן עובר. אז פתאום
היא הפסיקה וברחה. הסתכלתי לראות ממה היא ברחה, ולא קלטתי
כלום. הסתכלתי בשעון, קפצתי, רצתי למכונית, ונסעתי מאה ארבעים
קמ"ש כל הדרך. היו קולות כשנכנסתי. הסטריאו עבד, הנירוונה שלי
פעל במלוא העוצמה. טרקתי את הדלת בטעות.
"או, סוף סוף הגעת, אני מחכה לך כבר שעה, הכנתי לך ארטישוקים."
עלה קול מהמטבח. הוא שמע אותי. הסתכלתי לכיוון הטלפון שלו.
הטלפון היה שבור על הרצפה, כל הרסיסים שלו זהרו בכחול חשמלי
במנורת האולטרה סגול שדלקה מעליו מאז ומעולם. חייכתי. הוא בא
אליי, ואמר לי להחליש קצת, זה עושה לו כבר חור בראש, והוא שמע
כבר כל שיר איזה מאתיים פעם. הלכתי להחליש, והוא ניקה בינתיים
את שברי הטלפון. "אני כבר לא צריך אותו," אמר לי. "אני יכול
להשתמש בשלך?" "כמובן," אמרתי לו, מתפלא שהשתמשתי בקול שלי כדי
לתקשר עם המזדיין. ישבנו שנינו בסלון. "מה אתה בוהה בי?" שאל.
כנראה בהיתי בו. "סתם, לא יודע," אמרתי לו, מתפלא שהוא לא מבין
שהחושים שלו חזרו. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?", שאל אותי. "לא
יודע, עצרתי בדרך לשתות, כשהבחורה היפהפיה הזאת..." "אהה," קטע
אותי, "היא. כן, הבנתי. אבל לא התכוונתי לזה. התכוונתי
לטלפון." "מה זתומרת?" "לא משנה," אמר לי, "עכשיו זה כבר לא
משנה." בשבוע הבא הוא טיפל בי כמו אחות מסורה, הביא לי כל מה
שרציתי, ובשבוע הבא אחריו הלכנו שנינו למועדון, והוא היה המלך.
כל הכוסיות התחילו איתו, טוב, לא כולן אבל הרוב, הוא שתה כמו
מטורף, כי אני נהגתי, והוא רקד כאילו אין מחר. חברים שלי נהינו
להיות איתו, וגם אני. פגשתי איזו בחורה, והיינו כל הערב יחד,
זה היה ערב מטורף, הרבה קרה, היה מעולה. פתאום, בזווית העין,
ראיתי את הבחורה המוזרה הזאת שעשתה תנועות עם הידיים, ומדי
פעם, חבר שלי ניגש אליה, נישק אותה על הלחי כאילו היא הסולטאן,
והמשיך לרקוד. כל שאר הערב היא הסתכלה עליי. חייכתי כל פעם
שהיא הסתכלה, אבל היא המשיכה. בסוף הערב ניגשתי אליה. מסתבר
שהיא הייתה אלוהים, ושהיא עזרה לחבר שלי להתאקלם. היא שאלה
אותי למה אני מתפלא שאלוהים היא נקבה, בלי שאמרתי לה, ולא
עניתי. אז היא אמרה לי, שלאלוהים אין מין, והוא פשוט החליט
להופיע בדמות נקבה, כי זה עזר לו במילוי המשימה. דיברנו כל
הערב, על משמעות החיים, כי היא ידעה הכל. ממש הכל. בסוף הערב,
כשידעתי דברים שרציתי לדעת, שאלתי אותה למה היא עזרה דווקא
לחבר שלי. היא אמרה, שכל פעם שכישרון כמו חבר שלי, נהרס בגלל
טעות של איזה אחד עם כישרון כמו שהיה לזה שנכנס בחבר שלי
באדום, מהצד, מרטש את מערכת העצבים שלו, אז אלוהים עוזר לו, או
עוזרת לו, או מה שלא יהיה, כי אם לא יהיו עוד כשרונות כמו חבר
שלי בעולם, איזה מן עולם זה יהיה. הנהנתי, רכנתי אליה ונשקתי
לה על הלחי. התייצבתי, מחפש את חבר שלי. לא היה קשה למצוא
אותו, הוא היה היחיד שעוד רקד, הוא והכוסית הזאת. משכתי אותו
משם, הוא הסריח מאלכוהול, מסכן, זה עוד יתנקם בו. הסתכלתי לעבר
אלוהים, אבל היא לא הייתה שם. כנראה הלכה להציל עוד כישרון.
פעם אמרתי לחבר שלי שהוא כישרון, אחרי שהוא בנה דגם של ירושלים
ממקלות ארטיקים, והוא אמר "אני יודע, כלי, אני יודע." ואז
נזכרתי בהכל. חייכתי קצת, והמשכתי בחיים שלי. מאז לא ראיתי את
אלוהים בדמות האישה ההיא, חוץ מפעם אחת, שהלכתי ברחובות ניו
יורק, וראיתי אותה דוחפת איזה זקן על כסא גלגלים. אני די בטוח
שזו היא, כי למרות שהיה רעש אימים מהחפירות בכביש, ושהיו
מיליוני אנשים ברחוב, היא הסתובבה והסתכלה ישר         עליי.
חייכתי שוב, כמו שעשיתי במסיבה, והיא הסתובבה והמשיכה בדרכה.
מעניין איזה כישרון היה הזקן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידד
לטיפשות!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/00 7:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה