הייתי מספרת לך על החיים שלי, על העובדה שמאחורי כל הקשיחות
שבי, מסתתרת בתוכי ילדה קטנה שעדיין מחכה לציור מהחייל שהבטיח
לשלוח בדואר - ולא שלח.
החייל הזה שקיבל ממני 'שי לחייל' הכי מושקע מכל הבצפר...
החייל הזה ששלח לי פקס, והמורה של כיתה ד' הקריאה את אותו הפקס
מול כל הכיתה, וגרמה לי בכך גאווה רבה.
אותו חייל שהבטיח לצייר לי גמדים, הוא הבטיח.
הוא הבטיח ואני חיכיתי.
כל יום חיכיתי.
ליד הדואר, עם צרור מפתחות קטן ומחזיק מפתחות.
אני חיכיתי.
זכרתי בעל פה את השעות שהדוור בא לחלק את המכתבים, אותו דוור
שענה לי "לא", בכל פעם ששאלתי אותו אם הגיע משהו בשבילי.
ישבתי ליד הדואר, אנשים חלפו ועברו, הסתכלו עלי במבט של "מה את
עושה פה?", אבל הם לא ידעו.
הם לא ידעו שאני מחכה למכתב הזה, למכתב שלא הגיע.
אמא שלי אמרה שאני אשכח מזה, והדוור לא הבין למה המכתב כל כך
חשוב לי.
אבל לי זה היה חשוב.
אותו חייל לא ידע שאני יושבת ומחכה שעות רבות למכתב ממנו,
"מכתב עם ציור של גמדים", לדבריו.
אותו חייל, שישן בלב שקט, אבל לא ידע שההבטחה הקטנה שלו נלקחה
ברצינות רבה כל כך.
ואני ישבתי, ואני חיכיתי.
חיכיתי, ועדיין מחכה.
למכתב שלעולם לא הגיע.