שכבנו כול הלילה ערים
לא ידענו אם הקולות שהגיעו מבחוץ
היו הסימן שהכול מתחיל
את שכבת לצידי
ולפעמיים עלי
אני זזתי באי נוחות
מכאן החיים נראים כמו קופסא קטנה
משם, זה נראה כמו מדבר בוער
מדי פעם מוצאים בור עם מים
ואת אומרת
שזה כול מה שנשאר
את שואלת אם אני מתחרט
ואני ניסיתי לחשוב על מה
שני אמבולנסים עברו במהירות
שמענו את היללות
ואחר כך צרחות
הדלקתי מוזיקה
יש משהו בכאב
שנותן לנו זמן
זמן שנלקח
ואחר כך משאיר קבלות על השידה
כן, את אומרת גם אני מפחדת
ולא שאלתי דבר
כול הלילה שכבנו ערים ערומים
את צוחקת ושואלת אם ההורים שלנו שכבו ככה
שזה התחיל אז
אני נזכר פתאום בשמות של אנשים
כאלה שחולפים עם הזמן
אבל איכשהו תמיד מבקשים להיכנס בדלת האחורית
כבר לא מדברים על רגשות ולא על אהבה
חסר טעם לדון במה שהשתיקה לא מצליחה להסיר
את פותחת טלוויזיה
רואה תמונות
כמו ילדה קטנה שמהופנטת
ואז מחבקת אותי חזק
ואני נחלש
יש משהו בכאב
שלוקח מאיתנו המון
עם כול הקלישאות נסתדר
את המציאות נשאיר בצד
שואלת אם אני מחפש ברירות חדשות
אני לא מרגיש דבר
אבל מפחד להישמע תמים
שני ניידות משטרה עוברות
וכמה אנשים צועקים
משדרים לנו את אופן העניינים
אני מחייך
ואת מוציאה סיגריה
מדליקה לי ואז מוציאה אחת גם לך
יש תחושה שמשהו התחיל
ואנחנו מוותרים על הדקות הראשונות
כדי לתפוס מקום טוב ביציאה
אני נזכר במקומות שהיינו בהם
ולא חשבנו על שום דבר
בטלוויזיה אומרים
שעוד רגע נקבל הסבר ותגובה
אני מחבק אותך
ערום
נוגעים בקור
סופרים לאט את הזמן
ושוב יש איזו שתיקה שמכסה את הכול
העשן עולה למעלה
את אומרת הלוואי ולא היינו צריכים לצאת מפה לעולם
יש משהו עצוב ברגש
כמו מכונה שעובדת לאט
עד ששמים לב לכול הפרטים
מתברר שמשהו חסר
ואז הכול נגמר
מניח את הסיגריה במאפרה
יכל להיות טוב יותר בטלוויזיה מודיעים
שהכול נגמר, ושוב הכול נפתח.