קמתי בבוקר עישנתי סיגריה שתיתי קפה והלכתי, כמו בכל יום,
לעבודה חסרת העתיד שלי ביודעין שאין לי שום דבר יותר טוב
לעשות.
מתשע עד חמש יושב מאחורי שולחן אפרורי. עושה מה שאומרים לי
לעשות. מחמש עד שמונה עושה מה שאישתי היקרה אומרת לי. משמונה
עד תשע רואה חדשות וחולם על חיים שונים ואחרים. בשעה תשע ארוחת
ערב ולאחר מכן עוד קצת טלוויזיה ואז לעולם הפנטזיות
והחלומות... למיטה.
בלילה, אני חולם על חיים שונים. חולם להיות כבאי, שוטר, שחקן
כדורסל. כל אותם החלומות שיש לך בגיל 6-9, לפני ההתפכחות
ואיבוד התקווה .
בסופו של דבר אני לא משנה כלום בחיים שלי, הכל רגיל ומדכא. יום
רודף יום, עם אישה מציקה, עבודה חסרת מוצא ואוכל קבוע בשעות
קבועות. אפילו בחדשות אין שום דבר שונה.
כל יום אני חולם לברוח סתם לעלות על מטוס ולטוס לתאילנד, נפאל
או כל אחד מהמקומות האלה שאני אף פעם לא נוסע אליהם, ואף פעם
לא אסע.
ועכשיו יום נוסף אותה תרגולת. קפה, סיגריה (שהמקלות סרטן האלה
כבר יהרגו אותי) ויאללה לעבודה. אבל היום, היום יש תחושה שונה
באויר. עוצר את האוטו, הלב דופק, הדבר הכי קטן אבל שונה
לחלוטין מכל יום אחר. זורק את הסיגריות  והולך הבייתה. ארזתי
תיק עם כמה בגדים מברשת שיניים. תחנה הבאה לבנק, מרוקן את
החשבון, שאישתי הכלבה תידפק למי אכפת מהעולם הזה. אני נוסע!!
תחנה כמעט כמעט סופית נתב"ג, קונה כרטיס ובא לעלות למטוס. אני
מתכונן נפשית ליציאה מהשיגרה. חיוך מאוזן לאוזן ותחושה חופשייה
בלב.
זהו! התנתקתי מחיי הישנים. אני כבר על המטוס שותה מיץ תפוזים
ורואה קומדיה רומנטית אידיוטית. ופתאום רעידות במטוס,קפיצות
מוזרות. זה לא אמור לקרות בטיסה, לא? אני לא יודע. לא יודע
כלום! כל הנוסעים בפאניקה, הקברניט מנסה להרגיע ולא מצליח
להשתלט על ההגאים. תינוקות צורחים אנשים נופלים. אני אחד
הניצולים היחידים מהתרסקות המטוס. זה רק הקברניט ואני.
בלי משפחה בלי כסף בלי בגדים בלי עבודה בלי כלום. אני הולך
להתחיל חיים חדשים.
ואני לא עצוב, השגרה נשברה. השגתי את מטרתי.