זה עוד מהגלגול הקודם.
זה עונש.
אני מרצה אותו.
הבנתי.
ועברו שנים. שנים קשות.
והבנתי. טוב, הלאה!
לא...
בסדר, עוד לסבול.
אה, הבנתי, זה אמור להיות משהו חיובי, הסבל הזה. הכל הולך לפי
התכנית. הרי אני ידעתי שאני אמורה לסבול ממש בגלגול הזה. זה
אמור להוציא משהו ממני. משהו חשוב. זו שליחות כזאת. כנראה
שעשיתי איזה הסכם עם אלוהים לפני שהוא הוציא אותי לשנת 83'
בתור יצור קטן וורוד, שאני אסבול כל החיים, אבל אני תמיד אחשוב
שזה ממש בסדר מצדי לסבול ככה, כי זה ייתן לי השראה. כן, אני
אהיה אמנית סובלת, ממש כמו הרעיון הרומנטי הזה שאני חולמת
עליו. אני אגור בחורבה, ואני אהיה נגד החברה המודרנית, ונגד כל
מה שלא טבעי, כי בני אדם הרסו את העולם עם כל הטכנולוגיה, ואני
אחיה על דיאט קולה וסיגריות, ואבלה את זמני בבתי קפה דהויים עם
מחברת שירים, ועיגולים מתחת לעיניים, ולחיים שקועות, תוהה לגבי
העולם הרע שאנו חיים בו, ועל הבדידות המחלחלת בי בכל רגע שאני
ערה, ובכל רגע שאני חולמת, ועל האהבה שלעולם לא תגיע, ועל
האהבה שלא הצלחתי לקבל, אבל גם חלמתי להיות מרדנית. אך, אני
לא... המממ...
אז בכיתי. וכעסתי ממש על העניין הזה כי כבר הרבה זמן שאני
מרגישה שאני צריכה בכי טוב, כי אני כבר נחנקתי מבפנים בגלל כל
כך הרבה דברים שונים, ואז בכיתי ולא נהניתי בכלל. היה לי אח"כ
כאב ראש איום ונורא, ולא ישנתי כל הלילה, התהפכתי במיטתי,
מחזיקה את ראשי, מזיעה ורועדת. ממש סבלתי, ואז התעצבנתי ממש על
אלוהים, כי הייתי אמורה להגיד תודה, כי ביקשתי סבל וקיבלתי.
ככה זה, תמיד שאני מבקשת משהו שאני רוצה, בלי לדעת שזה ממש
גרוע, כמו הפעם ההיא, שאני לא ארחיב עליה, כי זה לא עיניינכם,
אז אני מקבלת את זה ומתבאסת מזה ממש, כאילו מה חשבתי לעצמי
מלכתחילה.
וכל מה שאני רוצה ולא מקבלת זה הדברים שאני בטוחה היו יכולים
להיות טובים ממש. כמוך.
ורק בגללך סבלתי. היה לי ממש חבל שזה לא אפשרי.
אבל זה בסדר.
זה הכל חלק מהתכנית הגדולה.