"לא לא", צעק מרדכי זעקה. "עזביני לנפשי", הוסיף וצעק.
"טינופת!", צעק גם כן.
טונה גדולה עמדה מול מרדכי המסכן ואיימה לאוכלו כדי להשתלט על
העולם. "אבל מדוע, מדוע?", שאל אותה מרדכי, "מדוע את רוצה
לבלוס אותי ולהכניס את גופי הקטן אל קיבתך הגדולה?"
"בלום את פיך", אמרה הטונה, "הפסק להיות קטנוני, זמנך הגיע."
"את לא חושבת שאת מעט תיאטרלית מדי?"
"זה לא אני, זה הכותבים הדפוקים של הסיפור האווילי הזה"
"איך אני שונא את הכותבים האלה שמגזימים בעודף דרמטיות חסרת
פשר"
"שלא לדבר על זה שיש פה גם חרא של עלילה, טונה גדולה שאוכלת בן
אדם? נו, בחייך..."
"ויש גם הרבה פערים בעלילה, מה המניע של הטונה לאכול אותי
ולהשתלט על העולם?"
"זה בגלל שהכותבים חושבים שאם הם יכתבו משהו מוזר הם יהיו
פוסט-מודרניסטים"
"פוסט-מודרניסטים בתחת שלי! אני לא נהנה מהסיפור הזה"

"לא לא", אמרו בפחד אבי ועומר כשעמדו מול טונה ענקית ומול איש
ששמו מרדכי, שמנסים לעשות בגופם שמות.