בהתחלה חשבתי שזה בוקר ממש רגיל.
כלומר, נראה היה שהשמש זרחה, אנשים הלכו ברחוב, ויכול להיות
שהיו כמה ציפורים שצייצו אבל לא שמעתי אותן בגלל שבדיוק עבר
אוטו-זבל מתחת לחלון.
רק אחרי שקמתי מהמיטה התחלתי להרגיש שמשהו חסר, אבל לא בדיוק
יכלתי להצביע על זה. בחדשות שוב דיווחו על אסון, ואני הכנתי
קפה לבעלי ולי. שניים סוכר, כרגיל.

בדרך לעבודה שאלו אותי פעמיים מי נתן לי רשיון וצפצפו לי כי
עצרתי לפני מעבר חצייה. נתקעתי בפקק הקבוע, בדיוק 27 דקות,
ובגלל שאיחרתי לעבודה הייתי צריכה לרוץ את כל המרחק מהחנייה
למשרדים.

אחרי שעתיים בעבודה שוב התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הסתכלתי
מסביב, אבל כולם היו שם. נירה שמתחנת שבוע הבא, בועז שיושב
מולי ואפילו שושנה המזכירה הקרציה שטורחת לשאול אותי בחביבות
לפחות פעם בשבוע מתי בעלי ואני מתכננים להביא ילדים, ומיד אחרי
זה להזכיר לי שהשעון הביולוגי דופק, ואם אני רוצה 9 ילדים
כמוה, אני צריכה להתחיל להזדרז.

אז המשכתי לעבוד, וניסיתי לחשוב מה חסר לי. חיטטתי בתיק. הקלסר
שלי היה שם, גם הפלאפון, הארנק... הכל במקום.
ניסיתי לחשוב אם נעלתי את הבית, אם הדלקתי את הדוד, אם החזרתי
את הסרט לספריית הווידאו... שום דבר. ואז, בדיוק כמו בסרטים
המצוירים, נדלקה לי מין נורה קטנה מעל הראש והבנתי מה חסר לי.

כשחזרתי הבייתה ישר התחלתי לחפש אותה.
בהתחלה במקומות הרגילים - מתחת למיטה, בארון וליד הטלוויזיה.
אז המשכתי לחפש והזזתי את המקרר, אבל חוץ מכמה מטבעות ושממית
לא מצאתי שם כלום.
התקשרתי לבעלי ושאלתי אותו אם הוא ראה אותה בזמן האחרון, והוא
ענה שאם אני מזכירה את זה- אז גם שלו נעלמה, ואם אכפת לי לחפש
גם את שלו.

בערב הבנתי שאיבדתי אותה.
דווקא חבל- מאיפה אני אשיג אחת חדשה? הרי אי אפשר לקנות אמונה.