אמנדה ישבה במטוס, העיניים שלה מסתכלות על שאר האנשים במהירות.
בלי לשים לב היא כססה את ציפורניה. אמנדה היתה בדיוק בדרך
לפורטו ריקו יחד עם הוריה, לשליחות של 3 שנים. היא ממש שנאה
פרידות, והיא נפרדה מכל כך הרבה אנשים ביום אחד. חוץ מזה היא
לא הבינה למה תוקעים אותה דווקא בפורטו ריקו. היא אפילו לא
יודעת ספרדית. היא לא רצתה להמשיך לטוס. היא רצתה להישאר בבית,
להמשיך ללכת לבית הספר לאומנויות, עם החברות הכי טובות שלה,
ולהישאר בארצות הברית, בדטרויט, עם המשפחה שלה. אבל פשוט
הכריחו אותה לבוא. היא צעקה ובכתה ואיימה לברוח, אבל באיזשהו
שלב היא הפנימה שלא משנה כמה היא תצרח, תבכה, תאיים ותסתגר
בחדר, היא לא תצליח לשכנע את ההורים שלה להשאיר אותה שם.
בארצות הברית. והיא כל כך רצתה להישאר.

חוץ מזה היא השאירה שם את סבא שלה, שהיה חולה מאוד. היא לא
רצתה לטוס ולהשאיר אותו בארצות הברית סתם כך. היא ידעה שהיא
הנכדה האהובה עליו. היא ניסתה כל כך לשכנע את ההורים שלה, אבל
הם כנראה לא אהבו את סבא. ואמנדה לא הבינה איך - הם ממש משכו
אותה מהמיטה שלו כשהם היו צריכים ללכת להתחיל לארוז. אז אמנדה
רק נישקה אותו ואמרה - "אני אחזור עוד מעט. אל תדאג." וחשבה
לעצמה שכשהיא תחזור, אולי היא כבר לא תראה יותר את סבא.

לפתע, אמה של אמנדה נגעה בה וקטעה את חוט המחשבה שלה. "אמנדה,
" היא אמרה בשקט, "הכל בסדר איתך? עוד שעתיים בערך אנחנו
מגיעים. את נראית כאילו את עייפה ורעבה. את רוצה משהו?" "לא
אמא, אני לא רוצה לישון ולא לאכול!" קראה אמנדה. "אני רק רוצה
לחזור הביתה!" לפתע דמעות החלו לזלוג במורד הלחיים שלה.
"אמנדה, " אמרה אמה, "אל תצעקי ואל בכי, בבקשה. אנחנו נגיע עוד
מעט ואת תוכלי לדבר עם כולם בטלפון, " "אבל אמא!" צעקה אמנדה,
ולא היה אכפת לה שכולם מסתכלים, "מה עם סבא? מה עם הלימודים?
אני בכלל לא יודעת ספרדית! איך אני אסתדר בפורטו ריקו?" "חשבתי
שחבר שלך לימד אותך קצת, " אמרה אמה של אמנדה. היא התכוונה
לג'ו, החבר של אמנדה, שנולד בפורטו ריקו. "לא, הוא לא!! ואתם
בכלל חשבתם רק על עצמכם! מה איתי?! אני לא חשובה מספיק?!" "לא,
אני חושבת שאת סתם מפונקת, " אמרה אמא של אמנדה, וכבר לא ניסתה
לדבר יותר בשקט. "מה?!!! ברגע שנגיע לפורטו ריקו, אני לוקחת את
המטוס הראשון לדטרויט! ולא אכפת לי מה תגידו! אני צריכה את
החברים והמשפחה שלי!" אמנדה נשענה אחורה בכיסא שלה והתחילה
לבכות. תוך כדי בכי היא נרדמה ולא הרגישה שהמטוס כבר נחת
בפורטו ריקו.

צלילי גיטרה נשמעו מהחדר הצדדי במסדרון הגדול בבית הספר
לאומנויות שבו נהג ג'ו להתאמן לפני ההופעות שלו. ג'ו תכנן לטוס
לפורטו ריקו להופיע, יחד עם קבוצת נגני הגיטרה של בית הספר.
הוא עצר רגע מלנגן וחשב שאם יוכל, הוא יתכנן את העניין כך
שיבוא להופיע בבית הספר של אמנדה, החברה שלו עד לפני יומיים.
כלומר, היא עדיין היתה חברה שלו, אבל היא כבר לא איתו... הוא
ניער את הראש, מגרש את המחשבות העצובות, והמשיך לנגן. הוא אהב
את אמנדה כל כך, והתגעגע אליה למרות שנפרד ממנה רק אתמול, קצת
לפני שהיא יצאה לשדה התעופה. היא הבטיחה שתתקשר ותשלח מכתבים,
אבל ג'ו לא ידע אם היא תעמוד במילה שלה. הוא קיווה, לפחות.

הוא ממש לא האמין כשהיא סיפרה לו שהיא עוזבת. ועוד לפורטו
ריקו. הוא נולד שם והוא העדיף לשכוח. "איזה צירוף מקרים!" הוא
אמר כששמע את החדשות, אבל עמוק בלב הצטער ולא רצה לתת לה לעזוב
אותו. אחרי הכל היא עוזבת אותו לשלוש שנים! היא תחזור כשהם
ילכו כבר לקולג'. אולי הוא אף פעם לא יראה אותה שוב, הוא חשב.
היא ניסה לשכנע אותה לא לטוס, הוא הבטיח לנסות לדבר עם ההורים
שלה, אבל כלום לא עזר, לא היתה לה ברירה, והיא היתה חייבת לטוס
עוד באותו הלילה. הוא לא האמין שגילה שהיא סיפרה לו על העזיבה
ביום הטיסה. למחרת, כשאמנדה כבר היתה בפורטו ריקו, ג'ו קיבל
הודעה שהוא וקבוצת הנגנים עומדים להופיע בפורטו ריקו בעוד
שלושה חודשים. ג'ו לא האמין למזל שנפל עליו. הוא שיער שהמנהל
פשוט ידע על כל הסיפור של אמנדה. ג'ו שוב נאלץ לנער את ראשו
מהמחשבות. הוא לא רצה לחשוב, הוא רצה רק לנגן ולדמיין שאמנדה
איתו. וזה מה שהוא עשה, עד שהמזכירה אמרה לו להסתלק משם. ג'ו
יצא, אבל לא הצליח להוציא את אמנדה מראשו. כל בחורה שראה
במסדרונות בית הספר, חשב שהיא אמנדה. הוא כל הזמן דמיין שהיא
מדברת אליו. הוא הרגיש שהוא משתגע. הוא פשוט ישב על הרצפה
והחליט - לא אכפת לו מה כל שאר הנגנים עושים, מחר הוא לוקח את
המטוס הראשון לפורטו ריקו.

כריסטינה עמדה בשדה התעופה בפורטו ריקו, קצרת רוח. היא חיכתה
לחברתה הטובה לוסיה, שעמדה לחזור מצרפת. לפתע המטוס נחת ומתוכו
יצאה לוסיה, קפצה על כריסטינה והן הלכו יחד לדיוטי פרי.
כריסטינה הסתובבה שם, וקיוותה שיום אחד תוכל לקנות לעצמה משהו
מהדברים שהיו שם. אפילו ליום הולדתה קיבלה רוב הפעמים מחברת
חדשה כדי לכותב בה סיפורים, התחביב העיקרי של כריסטינה. היא
היתה כותבת על נסיכות שיש להן הכל, או על מדעניות שמקבלות כל
חודש משכורת של אלפי דולרים ומצילות את העולם בין לבין או משהו
כזה. כריסטינה רצתה להיות כמו הדמויות בסיפורים שלה, או לפחות
כמו כולם, עם משפחה גדולה, עם כסף ובית מרווח מספיק. כריסטינה
חיה בפורטו ריקו כל חייה, עם סבתה. היא לא ידעה מה קרה להורים
שלה או לשאר המשפחה שלה. היא חיה בבית קטן, ולסבתה היה כסף רק
כדי לקנות אוכל ובגדים מדי פעם וכדי לשלוח את כריסטינה לבית
הספר. זו היתה השנה האחרונה של כריסטינה בבית הספר, ולקולג'
היא הרי לא תלך. אין כסף. במקום זה היא תעבוד. אבל כריסטינה לא
התלוננה. היא למדה לחיות ככה ואהבה את סבתה מאוד. היא ידעה כמה
מאמצים סבתה עושה כדי שלכריסטינה יהיה טוב.

כריסטינה המשיכה להסתובב בין המון האנשים והמוצרים בדיוטי פרי.
היא ראתה שם מודעת פרסומת לטלוויזיה. על מסך הטלוויזיה שבמודעה
ראו תמונה של נסיכה נשענת על עץ. היא היתה כל כך יפה. כזאת
שכריסטינה דמיינה כשהיא כתבה את הסיפורים שלה. היא ממש רצתה את
המודעה הזאת. זה היה מספיק לה.

לפתע נכנסה אל הדיוטי פרי נערה שמשכה אליה את כל תשומת הלב.
היא בכתה ואמא שלה רצה אחריה וקראה - "אמנדה, אמנדה!" שמעו
שהיא מגיעה מארצות הברית או מקנדה. הנערה ההיא נראתה צעירה
יותר מכריסטינה, בת 15 או 16. היה לה שיער שחור ארוך, כמו זה
של כריסטינה. ואז הנערה הסתובבה. כריסטינה נדהמה. הנערה נראתה
בדיוק כמוה, רק צעירה יותר! כריסטינה החליטה שהכל הופך להיות
מוזר מדי. היא לקחה את לוסיה ושתיהן יצאו מהדיוטי פרי בריצה.

ג'ו כבר היה במטוס, חושב על אמנדה. הוא בירר את הכל - הוא ידע
איפה היא גרה, את מספר הטלפון שלה ואת האי מייל שלה. הוא הודיע
לה שהוא בא. הם היו אמורים ללכת ל"צדפות פורטו ריקו" בערב. הוא
כל כך רצה לראות אותה כבר. הוא עצם את עיניו ונרדם.

אמנדה בדקה כל חדר ופינה בבית החדש שלהם בפורטו ריקו. הוא היה
גדול למדי, אבל אמנדה לא יכולה היתה לסבול אותו. היא הטילה את
המזוודות שלה על המיטה בחדר החדש שלה וחשבה על כל החברות שלה
שנשארו בארצות הברית. היא לא בכתה הפעם. נגמרו לה כל הדמעות.
היא וג'ו היו אמורים ללכת למסעדה בערב. אמנדה לא סבלה מסעדות,
חוץ מסניף מסעדת "קנטאקי פרייד צ'יקן" שבדטרויט. היא שכבה על
המיטה ושמה לב שבפעם הראשונה מאז הטיסה חשבה על ג'ו. היא
התגעגעה אליו נורא. "מעניין מה הוא עושה עכשיו," היא חשבה.

כריסטינה לבשה את השמלה הכי יפה שלה. סבתה והיא אמורות היו
ללכת למסעדה. קראו לה "צדפות פורטו ריקו". כריסטינה לא אהבה
מאכלי ים, אבל היא הסכימה ללכת בכל זאת. היא אהבה לצאת
למסעדות, מכיוון שהיא וסבתה לא נהגו לעשות זאת הרבה. היא חשבה
שוב על הדברים שקרו בדיוטי פרי. היא חשבה על הילדה ההיא שבכתה
שם, שנראתה בדיוק כמוה. מי היא? מה היא עושה פה? כריסטינה כל
כך רצתה לדעת.

ג'ו ואמנדה כבר ישבו במסעדה ואכלו כשכריסטינה נכנסה, תומכת
בסבתה. כשראתה את אמנדה, היא קפאה במקומה. היא נבהלה כל כך.
היא חשבה שהיא מדמיינת או לא רואה טוב. אמנדה הרגישה שמישהו
בוהה בה. היא הסתובבה וראתה את כריסטינה. היא נעמדה והביטה בה
בפה פעור. הן ניגשו אחת אל השנייה, וכריסטינה שאלה, באנגלית -
"מי את?" אמנדה ענתה לה בקול רועד - "אני לא יודעת כבר מי אני,
הכל פה כל כך מוזר. אבל מי את, לעזאזל?!! את נראית בדיוק
כמוני," אמנדה הסתובבה לאחור והסתכלה על ג'ו. הוא נראה מיואש
לגמרי. כשאמנדה הסתובבה בחזרה לכריסטינה, כריסטינה ראתה שעל
הצוואר שלה יש תליון של דולפין קטן. "מה? מה קורה פה?" היא
חשבה, והראתה לאמנדה את התליון שלה - גם דולפין קטן. "אני ממש
לא מאמינה," אמרה אמנדה לאט, "אני חושבת... זה אולי יישמע
מטופש, אבל אני חושבת שאת חלק מהמשפחה שלי." כריסטינה הנהנה
בהבנה ואמנדה הזמינה אותה לשבת איתה ועם ג'ו. היא התקשרה
להורים שלה, שהיו שם תוך חצי שעה. כשהם נכנסו, הם ראו את שני
הנערות יושבות יחד ופרצו בריצה מטורפת לעבר השולחן. הם חיבקו
את כריסטינה ואמה של אמנדה אמרה - בספרדית - "כריסטינה שלי! מי
האמין שפה נפגוש אותך! ידענו שאת בפורטו ריקו אבל... אוי
אלוהים, איך מצאתן אחת את השנייה???" "סיפור ארוך, " אמרה
כריסטינה קצרות. "אמנדה, " אמה של אמנדה פנתה אליה, "זאת
כריסטינה. היא אחותך." "מה?!!!" צעקה אמנדה. "כן, וכולנו
הולכים הביתה עכשיו. יש לנו כמה בירורים לעשות." אמנדה קמה,
נתנה יד לג'ו ואמרה - "חוץ מאיתנו." היא חייכה אליו ושניהם
יצאו מהמסעדה.

כריסטינה כל כך שמחה. היא לא האמינה שהחיים יהיו כאלה. תוך
יומיים הכל התהפך מלמעלה למטה. הודיעו לה שהיא וסבתה הולכים
לגור עם ההורים שלה ועם אחותה, אמנדה. הכל היה לה כל כך מוזר.
כמו חלום. ולרגע, היא הרגישה כמו אחת מהנסיכות האלה, שעליהן
היא אוהבת לכתוב סיפורים.