רגע לפני שיצאתי הספקתי לשמוע אותה צועקת: "שלא תעז לשכוח את
השלושה קילו בצל."
נמאס לי, כל הזמן היא נותנת לי משימות. הלכתי למינימרקט בתחושת
אכזבה. למה אני לא משתחרר ממנה? היא היתה אשתי, זה נכון, אבל
התחתנתי איתה בניגוד לרצוני. לא אהבתי אותה. הגעתי אל
המינימרקט ושיוויתי לפניי מראה שמח. אסור שידעו בשכונה שאני
ואנדריאה לא מסתדרים. "שלום, אדון סמיילי," אמר לי בעל
המינימרקט. אני נשבע ששם משפחתי הוא סמיילי, למרות שהוא לגמרי
מנוגד לאופיי, לפחות מאז שהתחתנתי עם אנדריאה. טוב, אי אפשר
לבחור משפחה. במקרה שלי, אי אפשר גם לבחור את אשתך.

כשחזרתי הביתה, אנדריאה חיכתה לי בפתח הבית. "מה לקח לך זמן רב
כל כך?" "לא מצאתי שישיית בקבוקי בירה," אמרתי. הכי גרוע זה
כשהיא מתחילה להשתכר. היא נעשית אפילו יותר גרועה. "יופי, תמנע
ממני הכל! אני שונאת אותך!" אנדריאה צעקה את הכל מחוץ לבית.
עכשיו אתם בטוח מבינים למה אני מתכוון. "תפסיקי לצעוק," אמרתי,
מנסה לא לצעוק גם כן. שתבינו, לא היינו זוג צעיר. לא היו לנו
ילדים. לא ישנו באותו חדר אפילו. פתאום קלטתי שבאמת קניתי
שלושה קילו בצל. הלכתי אל אנדריאה בחשש מה ושאלתי: "יקירתי,"
(יחסינו היו מבוססים ברובם על שקרים וחוסר כנות משווע) "למה את
צריכה שלושה קילו בצל?" "כריס," היא אמרה בטון שנשמע כמו
"זה-מובן-מאליו," "אני מבשלת מרק לכל המשפחה המקסימה שלך, שבאה
לחג המולד. וכידוע לך, משפחתך המורחבת מונה לא פחות מ- 15
אנשים. והם אוהבים בצל, מותק." "בסדר, אנדריאה," אמרתי, מעדיף
לא להתחיל להתווכח, ויצאתי משם. קיוויתי שהיא בדיוק מוסיפה בצל
לתה שלי. כך היתה לי סיבה מספיק טובה להיפרד ממנה. בחוץ ירד
שלג לבן ויפה. יצאתי החוצה להרהר. ישבתי על הספסל בגינה הקטנה
שלנו. היה קר. נכנסתי הביתה לקחת צעיף וזוג כפפות. כשנכנסתי
שמעתי קרקוש סירים וכפות, ונכנסתי למטבח לראות מה עושה כל כך
הרבה רעש. ראיתי את אנדריאה בוחשת משהו אפרפר ודביק בסיר גדול.
"אנדריאה, מה את מבשלת שם?" "מרק בצל ובירה," היא אמרה. "מה?!
את רוצה להרעיל את המשפחה שלי?!" קראתי. "כריס, זה לא בשבילם,
זה בשבילי. ועכשיו צא מהמטבח שלי!" יצאתי בהבעת גועל. אילו חיי
"אהבה" יש לי. חזרתי לשבת על הספסל. פתאום עלה בדעתי רעיון:
אני פשוט אסע מפה. אארוז מזוודה יום אחד, וכשאנדריאה תלך לעבוד
במכון הפילאטיס אברח מכאן, בלי שום הסברים. למחרת, ערב חג
המולד, נזכרתי שמשפחתי אמורה לבוא אלינו למחרת. לא יכולתי
לברוח סתם בלי להודיע למשפחתי שאין להם למה לבוא כי הם לא יראו
אותי בסעודה, והרי את משפחתי אני אוהב. חוץ מאמי ואבי - הם אלה
ששידכו אותי לאנדריאה. אני יודע שאסור לומר שאתה שונא את
ההורים שלך, אבל הם אלה שהרסו לי את שנות ה-30 המאוחרות שלי,
ועד שהם לא ימותו, אסור לי להיפרד מאנדריאה. ועכשיו אני בן 43.
אני נשוי לאנדריאה שש שנים, והיא בת 47. איכשהו, כשהתחתנתי
איתה, הרגשתי שבאיזשהו אופן היא מתחתנת עם ההורים שלי.

אחרי שהתקשרתי לכולם, הזהרתי אותם ואמרתי שלא יבואו, התלבטתי
אם להתקשר אל הורי. החלטתי שכן. לא יודע למה, אולי בכל זאת,
איפשהו עמוק בלב, אני עדיין אסיר תודה על זה שאפשרו לי לגדול,
ללמוד וכל זה. שיהיה. התקשרתי גם אליהם. ואחרי כל זה, עליתי
לחדר שלי וארזתי לי את כל בגדיי, נעליי ואת כל החפצים היקרים
לי, חוץ מהתמונות שלי עם אנדריאה. השארתי אותן על השידה.
השארתי לי זוג מכנסיים וחולצה ללבוש מחר. הלכתי לישון בלב כבד,
אבל עם הרגשה שמחר יהיה יותר טוב.

כשקמתי בבוקר, חיכיתי שאנדריאה תצא. היא עובדת במכון כושר
ופילאטיס ליד ביתנו, במרחק הליכה, לכן יכלה לעבוד גם ביום שלג,
למזלי. לבשתי את בגדיי בזריזות, לקחתי את שלוש המזוודות שלי
למטה ונכנסתי למטבח. ריח חריף קידם את פניי.  ריח של בצל.
מיהרתי להכין לי קפה וטוסט מרוח בחמאה וקצת סלט, אכלתי אותם
במהרה ויצאתי אל השלג. המכונית שאמורה היתה להסיע אותי לנמל
התעופה כבר היתה מחוץ לביתי. אל תשאלו אותי איך היא הגיעה לשם
על כל השלג הזה. נכנסתי פנימה, דוחס את המזוודות למושב האחורי
הקטן. "לאן זה?" שאל הנהג. "לנמל התעופה," אמרתי. "אין בעיה,
בחורצ'יק," קרא הנהג והחל לנסוע, כשמפלסת שלג גדולה נוסעת
לפנינו ומפנה את השלג מהכביש. הבטתי מן החלון על השלג הצחור
שנפל על האדמה. זה היה השלג הראשון, זה שש שנים, שנטע בי תחושה
של חופש, של חירות ועצמאות. שלג יפה מזה לא ראיתי כל חיי.