מוסרי אני לא. זה בטוח. אני עוסק ברצח. רוצח.
טוב, ככה לפחות החברה רואה אותי. אני רואה את עצמי יותר
כמשחרר, כגואל. גואל נשמות תועות. "חמצן מבוזבז" ככה אני קורא
להן. למי שלא יודע לחיות, גם לא מגיע לחיות. הן כפויות טובה
למה שנתנו להן, וזה פשע שדינו מוות. לא אני קבעתי את זה, ככה
אלוהים רוצה שזה יהיה. אבל כמו שאמרתי אני לא רוצח, אני רק
מוצא לאותן נשמות אבודות נתיב לגאולה.
ובכלל... עדיף להן ככה.
את הקורבנות שלי אני צד בלילות. זה הזמן האהוב עליי, כשהשמש
המזוייפת בורחת לה מאחורי הים והאשליה של האור והחום מתנפצת,
אני מתעורר לחיים. הלילה אמיתי, הלילה קיים, והנשמות שלהם -
נבלו - כמו אדמה ללא מים, כמו רוחות רפאים, הם חיים, אבל לא
ממש. וככה אני מוצא אותן, עוקב אחרי אותן נשמות ריקות, אפלות
ומיותרות.
אתם צריכים לראות אותי רוצח, איזו השקעה, איזה חישוב.
כל איבר קטוע ביסודיות, שום טיפת דם לא נוזלת לשווא.
אם רק אותן נשמות היו יכולות לראות את עצמן, הן היו מבינות כמה
עזרתי להן. הפכתי אותן לאומנות, במותן הן הגיעו לרמת שלמות שאף
פעם לא היתה להן בחייהן.
אני יוצר בהרס שלי, אני משפר, אני בונה, אני מייטיב עם העולם.
אפשר להתהלך חיים שלמים בלי להרגיש חי כמו שאני מרגיש. אני
פורח, צומח מחדש בכל רצח, אני ממלא את העולם בסיפוק.
אלוהים יושב לו ומחייך. אני בטוח שהוא מחייך, אי אפשר שלא...
היא הייתה הראשונה שלי. טלי. ריקה מתוכן, ומלאה בהבלים.
אני זוכר איך זה היה כאילו עשינו את זה ממש אתמול. איך טיפלתי
בה במסירות, איך הייתי עדין ואכזר, רחום אך חסר פשרות. חדרתי
אל בשרה בכזו חושניות, פילחתי את גופה והיא רעדה, צעקה
והתמוטטה. זה היה לי כל כך נעים, כל כך מספק - הרגשה אלוהית.
כשסיימתי, היא הביטה בי במבט ריק, אותו מבט שהיה לה כשהיא
הייתה בחיים.
אח... טלי, אפילו במותה היא לא התרגשה.
אבל שום מעשה טוב לא נותר בלי עונש, ואותן נשמות ריקות היו אלה
שתפסו אותי לבסוף. הן קראו לעצמן "מושבעים", והחליטו פה אחד כי
מנוחתי הסופית תהיה בכסא החשמלי. מתתי בלב שלם, כמו שאני
הרגשתי אף אחד כבר לא ירגיש, ומה שאני השארתי מאחורי ישרת אותי
גם באלפי מיתות.
הדרך לבורר עולם ארוכה. אין לאן לברוח, בעצם אתה גם לא רוצה.
אתה כלוא בתוך עצמך. זה הזמן לדין וחשבון, ופה משלמים על
ריקנות.
נראה כאילו תיכננו את זה במיוחד כדי שיהיה לך מספיק זמן לחשוב,
להרהר, ולהתחבט בשאלות קיומך בזמן שאתה מחכה בתור הכי ארוך
שיש. בסוף התור מחכה לך שופט עם גזר דין. ממש כמו עם
ה"מושבעים", רק שהפעם השופט הוא לא נשמה ריקה.
הלכתי על משטח מוזר, ספק מוצק ספק גז. מסביבי עננים של פחם,
כמו תלתלים עבים ושחורים. עצי ברוש עבותים, בני כמה מאות מטרים
כל אחד עמדו מצדדי וליוו אותי בדרכי. העננה הכבדה שימשה כמסך
לזוועות המתוקות שרקמתי בחיי. כל אותן שעות של אהבה, רציחות
ועונג ניגלו על פני בשעה שהלכתי לקראת הלא נודע. זו היתה הפעם
הראשונה שלא הייתי בשליטה, לראשונה הרגשתי שיש יוצר יותר גדול
ממני בעולם וזה הדאיג אותי. אבל לא פחדתי. הערצתי את האדריכל
של המקום השמיימי הזה, הערכתי את ההשקעה והשלמות.
המשכתי לצעוד, באופק נגלה הר. ובפסגתו קול עמום קרא בשמי.
העלייה היתה קשה וארוכה. כל אותו זמן לא יכלתי שלא להתפעל
מהיופי שמסביבי. זו היתה הפעם הראשונה שלא חשתי ריקנות
באוויר,סיפוק אדיר שטף את גופי ומילא אותי בחיים.
לפתע מעדתי על סלע. אחרי שהתאוששתי הרגשתי שמשהו מוזר - הסלע
היה רך ועגול - שלא כטבעם של סלעים. הכופפתי להביט בו ואז
ראיתי אותה. במקום בו היה אמור להיות הסלע שכבה טלי. בוהה בי
במבט הריק שלה והעיינים החומות שלה זועקות ריקנות. הסתכלתי
מסביבי וראיתי שההר כלל לא היה הר. הבטתי ימינה ושמאלה וראיתי
את שאר הגוויות המופלאות שגאלתי. כולן היו פה. כל היצירות
והאהבות שלי. כל דבר שיצרתי במשך חיי היה על ההר הזה.
הסלעים היו סלעי חיי ואילו ההר כולו - אנדרטת תשוקותיי.
הפיסגה התרחקה לה הרחק מעבר לאופק עם כל יצירה שלי שגיליתי.
הצעידה גזלה ממני שעות ארוכות.
הגעתי לבסוף לפסגה. ניצב מולי סלע מיוחד. מרחוק הוא ניראה
זוהר, מהבהב לקראתי, והקול הקורא התחזק אט אט. התקרבתי אליו
ובהיתי בו עמוקות. ראיתי בסלע דמות עטופה בקרום שחור וסמיך.
הדמות החלה לפתע להחנק, קולות נוראיים של צרחות התקיפו אותי
מכל עבר. העננה הפכה שחורה מתמיד והאופק כבר לא ניראה יותר.
האוויר נעשה דחוס וערפל כבד כיסה את ההר.
הוצאתי את הסכין מכיסי והתחלתי לחתוך ולתלוש בפרעות את הקרום.
לאט לאט נפרמה העלטה השחורה מהדמות הזוהרת. כשהיא היתה חופשייה
לגמרי סובבתי אותה אליי וראיתי את פניה. הלב שלי החסיר פעימה.
נפלתי והתעלפתי.
זה הייתי אני.
התעוררי בחדר לבן. אני לא יודע אם אפשר לכנות את המקום שהייתי
בו חדר. הקירות ניראו כאילו אין להם ממדים, כל מה שראיתי היה
לבן על גבי לבן משתרע על שדות אינסופיים של לבן.
רוח חזקה החלה לנשוב בפניי, היא התחזקה והפכה לאימתנית יותר
ויותר. התמדתי עם כל משקלי שלא להתעופף לאבדון הלבן שמסביב.
הלבן שמולי התחלף לפסיפס עשיר של צבעים, החל מירוק רענן שהפך
לאדום לוהט וכלה בכחול עמוק שהפך לשחור אימתני. מוזיקה החלה
להתנגן, לרעום מסביבי בדרמטיות היא התחזקה בהדרגתיות לסימפוניה
של צלילים מרטיטי אוזן. בטהובן.
ואז הוא הופיע -
בכבודו ובעצמו.
הרמתי את עיני וכל מה שיכולתי לראות היה עשרות מטרים של דמות
בוערת, כתומה כמו להבה ואדומה כמו דם. הכתום לקח את מקומו של
הלבן ובלע אותו בתוכו, הגוונים האדומים התפשטו לכל עבר וכבשו
את מקומם מול הריקנות. הוא התגלה מולי - שליו ומרגיע אך מלהיב
ומפחיד.
רעם הכה בחוזקה וזעזע את אוזניי. כעסו הנורא מילא כל תא בגופי,
עצמותיי רעדו, ואימה אחזה בי.
לפתע המוזיקה דממה והרוח חדלה לנשוב. הפסקתי לנשום אבל לא
נחנקתי, עיניי כבו והדממה רעמה באוזניי.
כאב חד קרע את גבי, כנפיים אדירות פרצו ממני והרימו אותי מעלה.
הוא הפך אותי למלאך שלו.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.